Nothing Like Us – סיפור על הארי סטיילס, פרק 10+ 9(:

בנותתת
החלטתי לעשות לכם פרק כפול 9+10 זה פרקים מעניינים
והשקעתי מלא מחשבה עליהם אתן לא תתאכזבו מבטיחה,
אוהבתתת (:

____________________________________

פרק 9- לפרק הזה תדליקו את השיר: One Direction – Half A Heart
תהנוו (;

נכנסתי בסערה לשירותים הקרובים שראיתי, לא מאמינה שכל זה נאמר עכשיו לא עברה שניה והוא הופיע שם להגיד שלא ציפיתי? ציפיתי.
"לך מכאן הארי, פשוט לך" יבבתי
"אני לא הלך גרייס. את מוכנה להסביר לי מה היה שם?" שאל בטון עצבני מעט
"מי שחייב פה הסברים זה אתה, הארי. אני לא מבינה למה כל זה היה נחוץ" צעקתי עליו
"תפסיקי כבר! תפסיקי לחשוב שהכול סובב סביבך גרייס. את כבר לא הילדה הקטנה הזאת שמתחבאת מאחוריי רגליו של אבא! את כבר בת 17 תפסיקי להיות תלויה בכל אחד!" צעק. מילותיו הפתיעו אותי
"הארי אני מזהירה אותך! לך עכשיו עם לא אנ-" אמרתי והוא קטע אותי
"עם לא את מה?" שאל ברוך
"עם לא תעזוב עכשיו אני אצרח!" ירקתי לעברו
"פעם אחת תנסי להקשיב ממה שיש לאחרים לומ-" קטעתי אותו בצרחה וללא התראה ידו סתמה את פי.
"את יודעת? זאת הכנה לחיים האמיתיים גרייס. ובחיים אין נסיונות את חווה את על בשרך ואז לא יהיה לך על מי לעשות את כל הסצנות הבכי שלך גרייס" אמר בשקט
"אתה לא יודע כלום הארי, כלום! תסלח לי" אמרתי עוקפת את דמותו והוא תפס בזרועי
"אתה באמת חייב להפסיק עם ההרגל המטופש הזה, בחורה לא אוהבת שעוצרים לה רגע דרמתי, תאמין לי." אמרתי מנסה להוציא את היד שלי משלו אך ללא הצלחה, זה לא מפתיע הזרוע שלו גדולה יותר וחזקה יותר ועם יתחשק לו להכות אותי מרצונו החופשי זאת לא תיהיה בעיה בשבילו.
"את אפילו לא יודעת מה את עושה גרייס" אמר
"סלח לי הארי, אבל עם כל הכבוד אפשר להגיד עלי הרבה דברים אבל לא 'לא יודעת מה אני עושה'" אמרתי נוקשות
"באמת? אז את גם מודעת לזה שאת בשירותים של הבנים?" שאל
"אוי אלוהים, אני הולכת עכשיו. לפני ששוב יהיה לך שינוי במצב רוח ותחפש מה לשבור. אני באמת רוצה להמשיך בחיי שלמה ללא פגע." אמרתי
"את מפחדת ממני?" שאל
"תן לי כבר ללכת אני מתחננת בפניך" אמרתי מרגישה את זרועו אוחזת חזק יותר מה שגרם לגופי לרעוד. עם אני לא יענה לו הוא יפגע בי?
"תעני לי ואני יעזוב אותך" אמר בפשטות
הסתובבתי אליו מרימה את ראשי למעלה להגיע לגובה עיניו, מביטה לו ישר בתוכן… הן היו ירוקות, ראו מעיניו כעס מה שגרם לי לפחד יותר מזה שהוא יכול לפגוע בי מהתפרצות זעם ואני לא אוכל לעשות דבר, העיינים הכי ירוקות שראיתי בחיים שלי וזה החזיר אותי לאותו היום שברחתי ממשרד אבי. "כן הארי, אתה מפחיד אותי ואתה מכאיב לי" אמרתי.
הבעת עייניו התחלפה בשניה מכעס לכאב… כאב ואכזבה. הוא שיחרר את ידי ורק הביט בעייני "אתה צריך לשלוט בעצמך הארי, התקפי הזעם שלך בהחלט הדבר הכי מפחיד שחוויתי ברצינות מישהו יכול למות מיזה, רצית שנתרחק? קיבלת. אני מקווה שאתה מאושר עכשיו" אמרתי ודמעה זולגת מעייניי

נקודת המבט של הארי:
אני מפחיד אותה… אני מפחיד אותה. אני מכאיב לה.
ואני לא שולט במצבי הרוח שלי. אני לא באמת רוצה להתרחק ממנה, אני מתרחק כי אני צריך אותה כמו אוויר לנשימה, הריבים האלה שמגיעים עד גבול המשעשע, לא היום. לא היום. אני לא רוצה להכאיב לה, לפגוע בה או להפחיד אותה אני רוצה שזרועיי ישמשו לה למגן ולא ההפך אתה אידיוט הארי. אידיוט שהיית צוחק עליהם בסרטים "דאמט" צעקתי בועט בפח.

"אוקיי אידיוטים, מי מכם עשה אתזה?" נכנסה פרי בסערה לחדרינו
" מי עשה מה, למי?" שאל נייל מכניס את חתיכת הפיצה האחרונה לפיו.
"הו אתם יודעים עלמה אני מדברת! אל תשחקו אותה" צעקה
"לאב, אולי תרגעי נשב ונד-" ניסה זאין לעצור בעדה
"לא עכשיו בייב. מה יש לגרייס?" שאלה כל המבטים מופנים אליה "מה קרה לגרייס?" שאל ליאם "היא לא יוצאת מהחדר שלה. עכשיו תתוודו" אמרה
אלינור נכנסה גם היא "היא לא לקחה אתזה, היא לא פותחת בכלל" אמרה אלינור
הרגשתי אשם עצמתי את עייני במטרה לעבוד עליהם שאני ישן שלא ישאלו שאלות. שוב אני אידיוט, אבל אין לי בררה. אני לא צריך האשמות.
"אני הלך לדבר איתה" קם ליאם מהכיסא שישב בו.

נקודת המבט של גרייס:

מאז מה שקרה אני רק בוכה לכרית כל היום כמו ילדה בת 12 שהתאהבה ונפגעה בפעם הראשונה ראשי מופנה לכרית שכבר רטובה לגמרי ניירות מלאי נזלת דביקה ומגעילה ואז נקישות בדלת
"בנות, אני מעריכה אתזה שאתן מנסות אבל אני צריכה זמן לבד" אמרתי בפעם האלף היום.
"זה אני, ליאם. אפשר לדבר?" שאל… היה כמה רגעים של שקט שנלחמתי לב עם הראש עם לפתוח או לא. נעמדתי על רגליי שרק שורט גופייה וגרביים על גופי לומרות הסערה שבחוץ ופתחתי את הדלת לחריץ לבדוק עםזה באמת ליאם או עוד ניסיון של אחת הבנות. וזה באמת היה הוא פתחתי את הדלת הוא נכנס והתיישב על המיטה. נעלתי את הדלת וחזרתי למצבי הקודם.
"גרייסי, מה קורה?" שאל
"מה גורם לך לחשוב שקרה משהו?" שאלתי "אני נראת עד כדי כך נורא?"
"אין כאן כלכך מקום לשקרים. מעולם לא נראת גרועה יותר. מצטער." אמר מגכח מעט על הביקורת שכרגע העביר עליי. ודמעות עלו שוב בעייני.
"הו לא, לא התכוונתי רציני גרייסי" אמר מעביר את ידו על השביל הרטוב
"זה לא זה ליאם…" אמרתי מתמקמת לישיבה
"את יכולה לספר לי הכול. זה לא יוצא ממני, אני איש הסוד שלך" לחש, לוקח את ידי.
"מה חשבת עליי שראית אותי בפעם הראשונה במשרד אבי?" שאלתי
"מזאת אומרת?" שאל "זה באמת לא משנה מה חשבתי כי לא באמת הכרתי אותך יכולתי רק לשפוט" אמר. "זה לא משנה, אמת מה חשבת עליי?" שאלתי
"שאת אחת מפונקת כזאת שתלוייה באביה שלא חוותה צרות מעולם, אבל זה ממש לא משנה כי אני יודע מי את עכשיו" אמר. "זה כן משנה! כי אני לא הבת המפונקת של אבא. אפילו שאבא שלי מרוויח כמה מיליונים על כל יום עבודה למדתי הכול בדרך קשה. עם עשיתי טעות? שילמתי עליה. בכל דרך שהיא. כי רצו שאני אדע להתמודד בכל מצב, כמובן שלקח הרבה זמן עד שהבנתי שזה לטובתי אבל במשך כל הזמן הזה נלחמתי בהורי, זה גם נראה שתמיד הדרך הייתה חלקה בשבילי? מה תגיד עלזה החבר הקודם שלי היה לוקח סמים ומאיים עליי בכל הזדמנות שיהיה תחת השפעה. הוא איים בחיי עם אני אפרד ממנו עד שלקחו אותו לגמילה. ליאם אני לא ילדה מפונקת, באמת שלא כי לימדו אותי שאפעם החיים לא מפסיקים להתאכזר אלייך…" אמרתי דמעות עוברות על לחיי בשיטפון….
"וואו גרייס… אפעם לא חשבתי עלייך בדרך הזאת. את צודקת, תמיד יש מכשולים. ותמיד משהו עומד בעדך אבל זאת לא החוכמה. החוכמה היא איך את מתמודדת עם זה." אמר
"ליאם, אתה מבין.. אבל הוא לא! הוא חושב שאני כלבה מפונקת" צעקתי לעברו מייבבת
"מי?" שאל מבולבל "ה..הארי.." גימגמתי
"גרייס אני באמת לא יודע מה הוא עשה לך, אבל ישלו התקפים לפעמים. לכולנו, רק שלו קצת יותר… תאמיני לי שאת באמת חשובה לו.. ועם הוא אמר לך משהו גס הוא באמת לא התכוון" אמר.השיחה עם ליאם עודדה אותי. הוא באמת עזר לי גם עם זה היה להקשיב ועם זה ליעץ…….

פרק 10-
קמתי בבוקר שמחה מתמיד אחרי השיחה עם ליאם הלכתי להתקלח ויצאתי כמו חדשה.
כולן היו מופתעות כמובן מהחיוך שלא עזב את פניי מהבוקר אחרי מקרי אמש אבל הן זרמו, ושמחו מזה.
"בנותתת" צעקה נשמע והדלת נפתחה ונייל עמד בבוקסרים
"אתה באמת חייב להפסיק להתפרץ לנו לחדר בתחתונים נייל" אמרה קייט
"תגידי תודה בייב כי רק בדרך לפה לבשתי אותם, אז ככה ישלנו יום חופשי היום מה עושים?" שאל
"איך זה שתמיד שומעים אותך לפני שרואים?" שאלתי משלבת ידיים
"הו גרייס אני שמח שאת בסדר" אמר "תודה" לחשתי לו עם שפתיי והוא חייך אליי חיוך אוהב. "אולי כדי שנרד למעטה עוד שעה בדיוק לדבר על-" דניאל נתקטעה עלידי נייל
"בניםם יש לכם שניה להזיז את התחת השמן שלכם לפה" צעק
"הו הם בהחלט אוהבים אהבת אחים" אמרה פרי בציניות
לפתע כל בנים נכנסו בשורה שוב, רק בתחתונים. לא הם פשוט לא נורמלים. בחרתי להיות הבוגרת ולהתעלם מהארי. לגמרי במשך כל הזמן שלי פה. הוא רצה אתזה.
"אני פשוט לא מאמינה" אמרתי מחסה את עייני
"נו אל תיהיו ילדותיות, כאילו לא ראיתם מישהו בתחתונים בחיים" אמר זאין
"כן אנחנו ילדותיות" אמרה דניאל "טוב אני לא יודעת מה איתכם אני צריכה לסטודיו ריקוד היום, איזה מפיק איטלקי הזמין לי פגישה, וליאם מסיע אותי. נכון?" אמרה מביטה בו "בטח" אמר מתנשף. "אני ואלי הולכים לסקי זוגי" אמר לואי "אני חשבתי שאני וקייט נלך לבדוק מסעדה קרובה" אמר נייל "ישלי פה דוד ואני רוצה שזאין יכיר אותו" אמרה פרי מחייכת לעברו "אבל לאמא שלי יש עוד יומיים יום הולדת ואני צריכה לקנות לה מתנה ולשלוח שיגיע בדיוק ביום הולדת" אמרתי ועשיתי פרצוף עצוב "הארי יוכל לקחת אותך, אין לו תוכניות היום" אמר זאין.
"מי אמר שאין לי כלום לעשות היום?" שאל הארי מרים גבה
"אתה אידיוט" אמר לואי
"הא, זה לא אומר שאני לא אחפש משהו" אמר
"אין צורך, כי כבר ישלך" אמר ליאם מחייך
"הוא לא חייב אני יכולה לתפוס מוני-" ניסיתי
"לא ותסכבי הכול לבדך? לא. הארי בא נכון?" שאל נייל
"שיהיה" אמר ומתקדם לעבר הדלת "נו את באה או לא?" שאל
הוא היה מגעיל וקר. ועוד אחרי מה שהוא עשה אתמול הוא היה צריך להצטער ולא להתנהג כמו אידיוט. אבל זה הארי מתאים לו.
בדיוק התנגן השיר האהוב עליי ברדיו והגברתי
"אני אוהבת את השיר הזה תשאיר." אמרתי לו "אני שונא אותו" והוא סגר
הדלקתי והוא שוב חיבה וזה המשיך עוד כמה דקות "אני לא מבין את רוצה שנעבור תאונה?" שאל כמעט צועק שהחנה את האוטו בצד בכביש. "תמשיך לסוע" אמרתי והוא לא הוריד את המבט ממני "נו כבר" קראתי לעברו והוא לחץ על הגז ונסע
עצרנו בשדרת מלאה בחניות במילאנו
"אז מה נראלך שאמא שלך תרצה לקבל?" שאל
"אין לי מושג" עניתי לו בכנות
"אז באת עד לפה בלי מתנה מתוכננת?" שאל משלב זרועות. "כן" עניתי והמשכתי ללכת והוא אחריי. עברנו בחנות הלבשה התחתונה שם הארי התחיל עם הקופאית ונתן לה את המספר שלו. ואז לחנות בגדים ללא מציע
"אולי היא תרצה תכשיט?" שאל
"הו כן! אתה גאון. היא מדברת הרבה על שרשרת יקרה מזהב לבן שיש רק פה" אמרתי נרגשת. הלכנו לחנות וקנינו את המתנה לאימי עברנו בדואר ושלחנו אתזה לכתובת של ביתי שנימצא בלונדון.
נכנסנו למכונית והארי התחיל לנסוע
"נייל צדק לא הייתי יכולה להסחב עםזה" אמרתי מביטה בו "שיהיה" אמר
"מה ישלך?" שאלתי מעט עצבנית. "כלום, לקחתי אותך עד לפה ויש לך עוד תלונות?" שאל. "לא אבל אתה מתנהג כמו אידיוט!" צעקתי
"זה מה יש. זה אני תתמודדי, תגידי תודה שבכלל הסכמתי עםזה ולא הלכתי לאיזה בר במקום" אמר "תעצור לי פה" אמרתי לעברו. זאת הייתה מקום נטוש שאפאחד לא היה רוצה להתקע בו אבל לא אכפת לי! אני לא מוכנה להיות איתו יותר באותו מקום.
"מה גרייס, אבל חושך עכשיו וזאת סמטה חשוכה מסוכן פה" אמר
גיכחתי "כאילו שאכפת לך, לך לזיין את הקופאית שלך" צעקתי לעברו
"אל תשחקי איתי שבי בחזרה!" צעק מהחלון של האוטו "סע מיפה כבר!" צעקתי לעברו.
"תעשי מה שאת רוצה! כלבה מפונקת" צעק סגר את החלון ונסע משם. עשיתי את צעדיי לעבר הסמטה החשוכה במטרה לצאת משם שהגעתי לסופה היה מחסום ברזל וכלבים גדולים ורעים נובחים עליי מנסים לעקור את המחסום ולתפוס אותי נפלתי לאחור כשמעדתי על אבן שניסתי ללכת משם מחיאות כפיים נשמעו
"תראו תראו תראו מה ישלנו פה" אמר איש ממתוך החושך מתקדם לעברי
"הופה, תפסנו בחורה להלילה, תעשי לנו שמח מותק?" שאל אחד אחר חיוך זדוני מרוח על פניו….
עם עד אז פחדתי, לא ידעתי מהוא פחד………….