nothing fine i'm torn- פרק 1 [הארי סטיילס]

הקדמה- שמי ליאן ואני גרה בלוס אנגלס. אני בת 15 וחצי, יש לי אחות בת 10 שקוראים לה ג'יין ואח קטן בן 6 שקוראים לו ג'יימס. אני גרה בבית עשיר ואני אוהבת את החיים שלי.
מראה- שיער שטני עד קצת אחרי הכתפיים ועיניים ירוקות לגמרי. אני לא גבוה מידי ולא נמוכה מידי. ויש לי חבר ששמו בראד.

סיפור- "בוקר טוב" נישמע קול בחדר שלי. "אמא ? לא עכשיו.. אני מתה מעייפות, עוד כמה דקות" אמרתי לה. "את לא זוכרת ? " יהא אמרה בפליאה. "מה אני אמורה לזכור ? " אמרתי לה. "אני טסים היום ללונדון !! " אמא אמרה. עכשיו ניזכרתי היום טסים ללונדון. והאמת-בכלל לא רציתי לסוע. ג'יין מתה על איזה להקה אחת.. "וואן בילבולישן? נכון?" התגרתי בג'יין. "ו ו א ן ד י י ר ק ש ן" ג'יין אמרה ובאיטיות והדגישה כל מילה.
"טוב טוב, מה שתגידי ג'יין" כיאלו מה הלהקה הזאת בכלל שווה?! חשבתי לעצמי.. בגללה אנחנו צריכים פאקינג לטוס ללונדון. "תביאו את הזוודות !" אבא צעק מהאוטו. הבאתי את שלי היא הייתה כבדה. אבא הרים אותה ואמר לי "ליאן? לא הגזמת טסים רק לחודש לא לשנתיים.." "אני יודעת." אמרתי לו "אבל יש הרבה מה לקחת ." ראיתי את בראד מתקדם לכיוון הבית שלי. "אבא חכה שניה יש משהו שאני צריכה לעשות." הלכתי לבראד. "אני אתגעגע אלייך. אל תישכחי להתקשר כל יום." הוא אמר. "ניראה לך שאני ישכח?" אמרתי לו. "אם תיראי שם איזה חתיך אל תישכחי אותי. " הוא הוסיף. צחקתי. "איך אפשר לשכוח?!" אמרתי. "ליאן !!!! בואי כבר" ג'יין צעקה לי. "טוב אז זה הזמן שלי ללכת. אני אוהבת אותך." אמרתי לבראד ונישקתי אותו על השפתיים. "גם אני אותך ואל תישכחי את זה !". עכשיו כבר הייתי באוטו עם ג'ימס שלא הפסיק לבכות ועם מיליון אחד מזוודות. הגענו. סוף סוף הגענו לשדה התעופה. חיכינו שעתיים עד שעלינו למטוס ואז הוא המריא. אחרי שנחטנו הייתי עוד פעם באוטו. שוב, עם האחים הלא ממש שפוים שלי. "מתי מגיעים?!" ג'יין שאלה. "סבלנות" אמא אמרה לה. עכשיו ג'יימס התחיל לבכות והתחיל לרדת גשם. "זאת לונדון תמיד יש גשמים." אבא אמר. "אומיגד !!!!!!! וואן דיירקשן " ג'יין צרחה באוטו. בחוץ הייה שלט ענק של הבנים האלו. האמת- הם לא ניראו רע. הם היו חתיכים. "אפשר לעצור" ג'יין התחננה לאבא ואמא. "נו, טוב" אמא אמרה "אבל זה רק בגלל שאלה וואן דיירקשן, יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות ואין לנו זמן לעצירות מיותרות." היא הוסיפה. ג'יין יצאה מהאוטו והביאה לאבא מצלמה ביד. "נו כבר תצלם" היא אמרה בעקשנות. "טוב טוב אני מצלם" אבא אמר מפוחד. "ליאן רוצה גם תמונה ?" אמא שאלה. "לאלאלאלאלא ליאן לא" ג'יין אמרה. כדי לעשות לג'יין דווקא הסכמתי ואמא צילמה אותי איתם. אבל זה רק שלט. "אוף מתי ניראה אותם באמת ? " ג'יין שאלה שהיינו שוב באוטו בדרך לבית שאמור להיות שלנו במשך חודש. "נו כבר מתי מגיעים?!" ג'יין שאלה. "חמש דקות." אבא אמר לה. "יופי הגיע הזמן" ג'יין אמרה כאשר יצאנו מהאוטו. הבית היה דיי גדול. זה היה בית פרטי מבחוץ הוא היה עם לבנים חומות וגדולות. "דווקא נחמד." אמרת."כן הא?" אבא אמר לי. "תיכנסו לראות ולבחור חדרים" אמא אמרה. "אמא איפה אנחנו ?" ג'יימס שאל. "בבית החדש" אמא אמרה לו. "תיכנס." היא הוסיפה. "זה החדר שללללי" ג'יין צעקה כשהיא ראתה חדר גדול עם קירות לבנים וארון חום. "וזה שלי." אמרתי. זה היה חדר גדול הקירות היו ורודים וארון חום עם מקום לטלויזיה. האמת שזה הזכיר לי את החדר הקודם שלי. התחלתי לסדר את הדברים שלי. את כל הבובות את שולחן הכתיבה ואת הבגדים בארון החדש. אחרי שעתיים בערך שכולם סידרו הכל. נישמעה דפיקה בדלת. יצאתי לפתוח את הדלת וראיתי חמש נערים עם עוגה ביד אומרים "ברוכים הבאים לשכונה שלנו" האמת שבהתחלה הם היו ניראים לי דיי מוכר. "זה אתם!" אמרתי בפליאה. "אלה שהיצתלמנו עם השלט שלהם, אתם אלו וואן דיירקשן!!"