New page- פרק 2 ככה פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת

"הלו?.." עניתי בקול מעורער.
"אמבר?" קול של אישה עם מבטא בריטי בקע מן הקו השני.
"כן.. מי מדברת?" שאלתי.
"אימא שלך."
"מצחיק מאוד." גיחכתי בעצבנות, "תמצא לעצמך חיים."
ניתקתי את השיחה והחזרתי את הפלאפון שלי למקומו.
הנחתי את מילון הצרפתית העבה שלי במדף העליון של הלוקר,
וסגרתי את הלוקר.
פילסתי את דרכי בין מאות התלמידים הממהרים אל המקום הקבוע בו אני וקלי יושבות.
בין השיחים הקוצניים, בשולחן העץ ההוא, עם הספסלים המחוברים לשולחן,
בו אנחנו צופות בנערים ה'חתיכים' שמשחקים פוטבול במגרש הגדול שממול.
נזכרתי שכבר אנחנו לא עושות זאת מאז שקלי נהפכה לחברתו של ראיין,
הסתובבתי לאחור, אך בזויית עיני עדיין ראיתי את המקום ההוא.
ובו ראיתי את קלי וראיין מצחקקים ומתנשקים להם בכיף.
התכוונתי לפסוע לעברם, אך צלצול הפלאפון שלי הפריע לי.
נעצרתי, בדקתי מי מתקשר.
אותו מספר לא מוכר שהתקשר אליי מקודם.
בהתחלה חשבת לנתק, אך מרוב הזעם שהתמלא בתוכי החלטתי לענות להם, ולהראות להם שאיתי אסור להתעסק.
"כן?" עניתי.
"תקשיבי, אמבר, חומד, אני לא עובדת עלייך." התחילה ה'אישה' לומר.
"הו, כן? יש לי אימא? וואו. זה בשורה ממש טובה. באמת, זה הייתה בשורה ממש טובה.. אם זאת הייתה האמת!" צעקתי, "מי שזה לא יהיה, אל תתעסק איתי. אני עצבנית יותר מידי."
הייתה שתיקה מתוחה מהצד השני.
"אני.. אני מצטערת.. אתקשר מחר. כשתהיי יותר רגועה.." מלמלה ה'אישה.. או שעליי לומר האישה, בלי מרכאות?
השיחה נותקה מהקו השני.
שמתי את הפלאפון שלי בכיס הגדול והתקדמתי לעבר קלי וראיין.
"היי.." כחכחתי בגרוני כדי שישימו לב אליי.
"אמבר! איפה היית?" קלי שאלה והחיוך התמידי היה בפרצופה.
"זה.. לא משנה." לא רציתי לספרה כשראיין נוכח.
התיישבתי בספסלים, ראיין וקלי מולי, מחובקים.
שתיקה מתוחה הייתה בינינו,
הבנתי שהם רוצים להיות לבד אז קמתי מהספסל,
"נדבר כבר." זרקתי לעברם והלכתי משם.
התיישבתי על אבן קטנה שהייתה בצד השני של המגרש,
הבטתי על הבחורים ששיחקו פוטבול,
נזכרת בי ובקלי כשצפינו בבחורים.
אותו היום היה מגושם למדי, במעבדה הפלתי את לבלב של צפרדע, שעשינו ניסוי עליו,
כמעט הפלתי את תיקי אל תוך התעלה המסריחה שבבית הספר, אך קלי תפסה את התיק בדקה התשעים ותשע.
כשישבנו בספסל באותו יום נזכרנו בכל מה שקרה,
וצחקנו, כמו שצחקנו..
באיזשהו שלב כמה בנים שמו לב אלינו וצחקו גם הם, והתלחששו ביניהם.
חזרתי למציאות,
הסתכלתי על הבנים שהתרכזו במשחק,
אילו קלי הייתה איתי הם היו שמים לב אלינו,
אך אני פה לבד, אני לא שווה כלום.
מיד נזכרתי במה שקרה כמה דקות לפני כן,
אישה מוזרה התקשרה וטענה שהיא אימי.
תחושה מוזרה חלחלה בי, הרגשתי שאני חייבת לגלות מי היא, אם היא דוברת אמת, ו.. למה רק עכשיו, ככה פתאום, היא נזכרה בי והתקשרה אלי?
צלצול בית הספר, המודיע על סיום ההפסקה, נשמע ברחבי בית הספר בקולי קולות.
עשרות אם לא מאות תלמידים פנו אל בניין בית הספר במהירות.
הרמתי את תיקי והתחלתי ללכת עם הזרם.

"אמבר, יופי שאיחרת." המורה גיחך בציניות כשנעמדתי בכניסת הכיתה, ליד הדלת.
מבויישת.
"טוב. הפעם את ניצלת, אך הקפידי להגיע בזמן בפעם הבאה!" אמר, "שבי."
התיישבתי במקומי, ליד מרג'ן, חנונית אמיתית עם משקפים ופצעי בגרות,
איתה אני יושבת בכל שיעור ספרות, הרי קלי לא איתי בשעה הזאת, ואני מתביישת ולא ממש רוצה לשבת ליד אף אחד אחר,
אז אני יושבת ליד מרג'ן.
"היי." מרג'ן אמרה לי ופלטה צחוק עם נחירה קטנה.
חייכתי אליה חיוך קטן ומיד מחקתי אותו.

כשחזרתי לחדר שלי (או לדירה), אמיליה קיבלה את פניי,
מצוברחת.
"מה הפעם?" נאנחתי ונזרקתי על מיטתי.
"למה באת כלכך מאוחר?! היה לי משעמם!" יללה כמו ילדה קטנה.
"למה לא הלכת לבית הספר?" שאלתי אותה,
פעם ראשונה שאני באמת מתעניינת בה.
"לא היה לי כוח." תירצה והרימה כתפייה.
"וואטאוואר. רק אל תשגעי אותי עם שירים של ביבר.." עצמתי את עיניי כמנסה לנוח.
פתאום נזכרתי במה שהיה לי היום, בשיחת טלפון המוזרה הזאת.
"סליחה סליחה, את מנסה להגיד לי שלג'סטנוש ביברוש שלי אין שירים יפים?!?!" אמיליה צרחה, לא נותנת לי להיזכר בשיחת טלפון ההיא.
"יש לו שירים סבבה, אבל את חורשת עליהם והם נהיים חופרים." מלמלתי, מנסה להשתיק אותה.
אמיליה נאנחה, סוף סוף היא שתקה.
'אימא שלך.' נזכרתי במה שהאישה הבריטית הזאת אמרה אחרי ששאלתי אותה מי היא.
אימא? סוף סוף אוכל לקרוא למישהו אימא?
אך אינני יכולה לרוץ אל ידייה כאילו שהיא לא עשתה לי כלום.
למה היא מסרה אותי למשפחת אומנה בכלל לא רוצה אותי? למה היא לא שמרה אותי?
מי היא בכלל? האם אני מכירה אותה? איך היא מצאה את מספר הפלאפון שלי?
מה קורה פה?!?!
מכל המחשבות המעייפות והשאלות שאין להם תשובה, נרדמתי.
חלמתי עליי, אני רצה ביער, לא יודעת ממי.
פתאום אני רואה מרחוק אישה צנומה, אני מתקרבת אליה ואני מגלה שזאת בכלל קלי,
קלי מוציאה מסכה, ומסתבר שמאחורי המסכה זהו ראיין שמחייך חיוך זדוני.
צרחתי, חסרת אונים.
———————————–

עברו שבועיים, במהירות,
כלכך הרבה עשיתי בשבועיים הללו.
דיברתי עם האישה הזאת, קבענו לפגישה במסעדה שליד הפנימייה שלי,
מסתבר שזוהי אימי, אפילו ביום שלמחרת הלכו לעשות בדיקה, כדי לראות אם היא באמת אימא שלי.
וכמובן שהתוצאה הייתה חיובית, אפילו קיבלתי מדבקה מהרופא ה'חביב' שעשה לי עיניים במשך כל הבדיקה.
'אז את תעברי אליי? לגור איתי ועם משפחתך האמיתית?' אני נזכרת במה שאימי אמרה באותו יום של הבדיקה, 'תשכחי מהעבר? תלמדי בבית ספר שליד ביתך? תאכלי אוכל אמיתי של משפחה?'
אני הנהנתי בהתרגשות, מחייכת חיוך גדול.
אני מוכנה (ורוצה) לפתוח דף חדש כבר!