New page- פרק 1

התעוררתי לעוד יום קודר ומעצבן.
השותפה שלי לחדר, אמיליה, שיושנת מעליי, נוחרת כרגיל.
בתחילת השנה היא דרשה ממני להעיר אותה בכל יום, בבוקר.
"את חושבת שאין לי מה לעשות בבוקר?!" לא נשארתי פראיירית.
"טוב, אני אביא לך שקל על כל יום." נאנחה.
"שלושה שקלים, לא פחות." נשארתי בשלי.
"חמישה שקלים וזהו!" נכנעה.
"חמישה שקלים בכל יום." הזכרתי לה.
"כן כן." נאנחה.
וכך באמת קורה,
אחרי כל חודש היא מביאה לי את שכרי,
בערך 150 ש"ח כל חודש,
כך יוצא שאני גם לומדת וגם מרוויחה כסף, על דבר טיפשי למדי.
אך היא פראיירית, או שפשוט היא ממש עשירה שהכסף צומח לה על העצים.
קמתי מהמיטה, "אמיליה, קומי." סיננתי בין שיניי העייפות לעבר אמיליה וניערתי מעט את המיטה.
כמו כל פעם.
כן, אני חייה בפנימייה,
אין לי בית, אין לי משפחה.
ולא, אני לא צריכה רחמים מאף אחד.
יצאתי מהמקלחת החמה באיטיות,
נפרדת בעצב.
התעטפתי במגבת קצרה למדי,
מולי ניצבת מראה שתלויה בקיר.
אני מסתכלת על עצמי,
המראה הרגיל- שיער שחור פזור,
עיניים חומות בהירות, לא גדולות ולא קטנות.
שפתיים אדומות ועבות, במיוחד השפה התחתונה.
מיד הפנתי את ראשי אל דלת העץ של האמבטיה,
אני לא אוהבת להסתכל על עצמי במראה לזמן ממושך.
אבל לא, אני לא כמו כל החסרות הביטחון האלו שמחכות לנסיך על הסוס הלבן שיגיד להם: "את יפה, בייב"
אני מחכה.. אני מחכה לסוס על הנסיך הלבן, אני מניחה.
או שפשוט אני רוצה לעבור את התקופה הזאת כמה שיותר מהר.
מחוץ לחדר האמבטיה אני שומעת את השיר BOYFRIEND של ביבר.
זאת אמיליה שחורשת על השיר הזה כבר שבועות,
אין לי בעיה עם ג'סטין ביבר, אבל השיר הזה כבר חופר.
יצאתי מחדר האמבטיה לבסוף, לבשתי חולצה כחולה עם סמל בית הספר, ומכנס ג'ינס אפור.
ראיתי את אמיליה כבר מאופרת, אך עם פיג'מה.
"שכחת ללבוש משהו." מלמלתי לעברה, מגחכת.
היא הסתכלה למטה, על חולצתה.
כועסת על עצמה.
אני ניגשתי לתיק שלי שזרוק על הרצפה, ליד הקיר שליד דלת היציאה ו\או הכניסה של ה'דירה'.
בדקתי בשתי שניות אם כל הספרים הדרושים להיום נמצאים בתיק והרמתי אותו על גבי.
יצאתי מה'דירה' הקטנה שלי אל עבר היציאה מהפניימיה.
חציתי את הכביש, לא מסתכלת לצדדים.
הייתי במרחק כמה סנטימטרים ממכונית. אופס?
רצתי מיד למדרכה שבצד השני,
איש זעום פתח את חלון מכוניתו, "תסתכלי לצדדים לפני שאת מתקדמת אל הכביש!" צעק עליי.
הסתובבתי, לא הסתכלתי עליו.
המשכתי בדרכי, מתעלמת ממנו.
נכנסתי לבית הספר אשר במרחק של שתי דקות מהפנימייה שלי.
נכנסתי לכיתת המדעים,
הנחתי את תיקי ליד המושב הקבוע שלי.
הסתכלתי על כיתתי,
חמש בנות משוחחות בצד, אני מניחה שהן משוחחות על הבנים של כיתתן.
שלושה בנים צחקו בצד השני על משהו לא מובן.
עוד בן נכנס לכיתה, הוא הצטרף לצחוקם של שלושה הבנים.
פתאום קלי נכנסה לכיתה, סוף סוף.
קלי היא נערה יפה עד מאוד, שערה החום בהיר התנופף ברוח שנכנס לכיתה דרך חלון הכיתה,
עיניה הכחולות נצצו מרוב אושר,
קלי לבשה שמלה אדומה קצרה,
היא לא פעלה לפי חוקי בית הספר,
אך בגלל שהמנהלת כלכך אוהבת אותה היא מרשה לה להתלבש איך שבאלה.
היא לא גרה בפנימייה,
לה, לעומתי, יש בית חם, משפחה אוהבת.
קלי וודאי הייתה צריכה להיות מלכת הכיתה, אם לא בית הספר,
חבורת המקובלות אף הציעו לה להצטרף אליהן,
אך היא שללה בדבריה,
היא לא רצתה להיות כמו כל המקובלות השחצניות.
אז היא התחברה אליי.
לא תמצאו כל יום בחורה כזאת,
עם יופי ענק וגם עם אופי לא פחות טוב.
"אמבר!" קראה באושר ובאה אליי.
חייכתי אליה בלי לומר כלום.
היא התיישבה ליידי,
"אחותי יושנת אצל חברה שלה היום, אז התפנתה מיטה וחשבתי לי ש… אולי תבואי לישון אצלי היום?" שאלה, מחכה בסקרנות לתשובתי.
"אממ.. בסדר. נראה לי. הורייך ירשו לי לבוא?"
"כן, ברור. הם מקבלים את כל מי שאני מביאה לבית בשמחה." ענתה, כמו תמיד עם חיוך על פניה הזוהרות והבהירות.
"היי קלי." ראיין שם את ידיו על עינייה של קלי ונעמד מאחור,
מחכה שהיא תנחש מי זה.
"ראיין, אני יודעת שזה אתה." צחקה.
ראיין נישק את קלי על לחייה האדומים מסומק טבעי.
היא משכה אותו למולה ונישקה אותו ארוכות.
בפעם הראשונה והשנייה שזה קרה הרגשתי נבוכה,
אך עכשיו אני רגילה.
ראיין הוא נער בכיתתנו, שיערו שטני ועיניו כחולות.
הוא מחבורת המקובלים,
קשה להאמין שקלי התאהבה בו, הרי הוא מהמקובלים,
הוא סובב עשרות בנות על אצבעו הקטנה.
אך יופיו כובש כל נערה, חוץ ממני כמובן.
בהתחלה פקפקתי בו, הסתכלתי עליו בהרמת גבה.
אך עכשיו, כשאני רואה איך הוא גורם אושר לקלי אני מקבלת אותו, בערך.
לאחר כמה דקות המורה באה והעבירה את השיעור.
כמובן שקלי ענתה על כל שאלה של המורה במרץ,
קלי היא התלמידה האהובה על כל המורות.
זה לא מפריע לי כלל וכלל,
אני גם ככה לא ממש מתה על לימודים בלשון המעטה.

בסוף השיעור השני נשמע צלצול ברחבי בית הספר, המבשר על ההפסקה.
אספתי את חפציי וקמתי מהמושב שלי.
הרמתי את תיקי על כתף אחת.
"את באה, קלי?" שאלתי את חברתי.
היא הנהנה וגם הרימה את תיקה המעוצב באופן יפה מאוד.
לה יש כסף לכל זה, לי לא ממש.
את כל הכסף שאני מקבלת מאמיליה אני מתכוונת לחסוך כדי לקנות לעצמי בית אחרי הלימודים, בעוד שנה וחצי.
אני מקווה שהכסף יספיק לפחות לרבע מהכסף.
אני, קלי והחבר שלה, ראיין, התקדמנו לעבר מסדרון בית הספר,
ללוקרים שלנו.
הלוקר של קלי קרוב ללוקרו של ראיין, כך הם הכירו בעצם.
אבל הלוקר שלי רחוק מאוד משניהם.
קלי וראיין עצרו ליד הלוקרים שלהם, ואילו אני המשכתי בדרכי ללוקר הרחוק שלי.
חשבתי לא פעם לבקש להחליף את הלוקר שלי למקום יותר קרוב,
אך עצרתי את עצמי, אין לי כוח לכל הסיבוכים האלו עכשיו.
ממילא מזכירת בית הספר שלי לא אוהבת אותי כלכך.
פתאום צלצול הפלאפון שלי קטע את מחשבותיי,
לא תמיד הפלאפון שלי מצלצל, האמת, לעיתים רחוקות הוא מצלצל.
או שזאת אמיליה מתקשרת אליי, מוציאה את זעמה עליי.
או שזאת קלי.
אך אלו לא קלי ולא אמיליה.
זה.. מספר פלאפון לא מוכר?!
"הלו?.." עניתי בקול מעורער.
"אמבר?" קול של אישה עם מבטא בריטי בקע מן הקו השני.
"כן.. מי מדברת?" שאלתי.
"אימא שלך."