New life-סיפור על הארי פרק 44

״מה אתה חושב שיהיה עם אלי?״ שאלתי את הארי בזמן שנסענו חזרה הביתה.
״אני מאמין שהיא תצא מזה, היא חזקה.״ הוא ניחם אותי וחייך.
אחרי כמה דקות הגענו אל ביתנו והארי החנה בחניה שלנו.
״אוחח, כואב לי ואני מרגישה גדולה וכבדה אוף.״ קיטרתי להארי שירדנו מן המכונית.
״עוד קצת וזה נגמר, עוד כמה חודשים נגדל את התינוקת היפה שלנו.״ הוא אמר ופתח את דלת הבית.
אחרי יום ארוך ומתיש כל מה שרציתי הוא להתקלח מקלחת ארוכה, חמה ונעימה, ללבוש את הפיג׳מה הנעימה שלי ולהתכרבל במיטה עם הארי.
״אני עולה להתקלח.״ הודעתי להארי שישב בסלון וראה משחק כדורגל.
״אוקיי, תרדי אחר כך לפה.״ הוא אמר והנהנתי.
נכנסתי לחדר האמבטיה ופשטתי את בגדיי, כיוונתי את ברז המים כדי שיהיו לי מים חמים ונכנסתי.
שטפתי מגופי את כל הלחץ, הכאב, הייאוש, ההעייפות, החשש והדאגה.
אחרי כחצי שעה יצאתי מהמקלחת שמגבת כרוכה לגופי ושיערי הרטוב מרטיב את הרצפה בטיפות קטנות.
״הארי?״ קראתי את שמו של הארי בזמן שהתלבשתי בפיג׳מה שלי אך הוא לא ענה לי, הנחתי שהוא נרדם.
התלבשתי ואספתי את שיערי לקוקו וירדתי במדרגות למטה.
ואכן צדקתי, מצאתי את הארי ישן על הספה אל מול הטלוויזיה.
״ הארי, הארי קום תתקלח.״ הערתי אותו בשקט.
״מה? אה, אוקיי.״ הוא קם מנומנם.
״יופי, קום.״ חייכתי והוא קם ועלה במדרגות למקלחת.
עליתי גם אני אחרי שכיביתי את האורות למטה ונשכבתי במיטה הזוגית המפנקת שלי ושל הארי.
הדלקתי את הטלוויזיה ובדיוק משדר החדשות החל.
׳כאן משדר החדשות של לונדון, צעירה בת 21 נפצעה קשה לאחר שרכב פגע בה, היא הובהלה לבית החולים ושם נותחה. שמה של הצעירה הוא אלינור קלדר, בת זוגו של לואי טומלינסון-״ כיביתי את הטלוויזיה באמצע משפטה ושמתי את ראשי על הכרית.
״נרדמת?״ שמעתי את קולו של הארי לוחש לי.
״אני לא מצליחה לישון.״ אמרתי והסתובבתי אליו.
הוא לבש רק בוקסר, שאר גופו היה חשוף.
הסתכלתי עליו והתחלתי לעבור עם ידי על קעקועיו הרבים.
״אני מודאגת הארי, אם היא לא תתעורר? מה יהיה אז?״ שאלתי מודאגת.
״אני בטוח שהיא תתעורר, אלינור היא אישה חזקה קייט. היא לא תוותר מהר על חייה ועל לואי.״ הוא הרגיע אותי כמו תמיד.
״ואם אני אלד והיא לא תהיה איתי בזמן הזה ולא תראה את הילדה בשעותיה הראשונות? אני רוצה שהיא תראה את זה, שתהיה איתי שכל זה קורה.״ אמרתי ודמעה אחת זלגה מעיניי.
״אל תבכי.״ הארי מיהר למחות את דמעותיי ״היא תתעורר והיא תהיה בזמן הלידה אל תדאגי קייט.״ הוא לחש וקירב אותי אליו.
הרגשתי את חום גופו, את לבו דופק בקצב אחיד, את נשימותיו עולות ויורדות ולאט לאט התחלתי להירדם.
—
קמתי בבוקר עם כאב ראש חזק, היו לי סחרחורות, הרגשתי כמו בשבועות הראשונים של ההריון, הרגשתי נורא.
״בוקר טוב.״ אמרתי שראיתי את הארי יוצא מן חדר האמבטיה.
״הכל טוב קייט?״ הוא שאל מיד. הארי הכיר אותי כמו את כף ידו, הוא ידע מתי אני עצובה, מתי אני מדוכאת, מתי אני מרגישה לא טוב ומתי אני צריכה את החיבוק החזק והאוהב שלו.
״כלום, אני רק מרגישה לא טוב.״ אמרתי ונשמתי נשימה עמוקה.
״יש לך חום.״ אמר בזמן ששם את ידו על מצחי.
״אני אמורה להתחיל לדאוג?״ שאלתי בחשש.
״אני חושב שכן, קומי הולכים.״ הוא אמר ולבש במהירות את חולצתו.
״לאן?״ שאלתי לא מבינה.
״לבית החולים, את עוד כמה שבועות חודש שמיני ואני לא רוצה לקחת סיכונים.״ הוא קבע והושיט לי שמלת מקסי פשוטה.
לבשתי אותה במהירות, נעלתי את נעליי, צחצחתי שיניים וסידרתי במהירות את השיער וירדתי למטה. הארי כבר היה במכונית, מחכה רק לי.
פתחתי את החלון נותנת לרוח העזה להכות בפניי.
״שלום, חברה שלי עוד כשבועיים נכנסת לחודש שמיני.״ הארי החל לדבר במהירות אל האחות שנמצאת בקבלה.
״מה יש לך?״ היא פנתה אליי בחיוך.
״קמתי בבוקר עם כאבי ראש, סחרחורות וכנראה שיש לי חום.״ הסברתי לה את מה שאני מרגישה.
״אוקיי, חדר 316 פנוי תגשי לשם אני אבוא בעוד כמה דקות.״ היא אמרה והנהנתי.
״הנה החדר.״ הארי הצביע לכיוון החדר.
נכנסנו לחדר ונשכבתי על מיטת בית החולים והארי התיישב בכורסא שהייתה על יד המיטה.
״נלך אחר כך לבקר את לואי ואת אלינור.״ אמרתי והארי הנהן בזמן ששיחק באייפון שלו.
״את קייט נכון?״ אחות צעירה לשנות העשרים בחייה נכנסה אל החדר.
״כן.״ אמרתי בקצרה.
״אוקיי, נעשה לך בדיקת דם ואולטרסאונד ואז נראה מה יש.״ היא הסבירה והנהנתי.
״אוקיי, תושיטי לי את ידך.״ היא אמרה והושטתי לה את ידי הימנית.
היא לקחה לי כמה מבחנות של דם ובדיוק שיצאה הארי נכנס עם האייס קפה שלי.
״תודה.״ אמרתי שהארי הגיש לי את השתייה שלי.
״אוקיי, בואי תעלי מעט את החולצה.״ אחות אחרת שהייתה בחדר אמרה.
מילאתי את בקשתה והרמתי את החולצה עד לקו החזייה, היא מרחה את הג׳ל הקר ושוטטה על בטני עם המכשיר.
״אוקיי, אני רואה שתפקודי הלב תקינים, היא נושמת טוב כך שהריאות גם בסדר, מה שלא ברור לי אלו הכליות שלה, נראה כי הן מתקשות לתפקד.״ היא אמרה והרגשתי איך חיוכי נמחק בשנייה.
״מה זאת אומרת מתקשות לתפקד?״ אמרתי בקול מגמגם.
״קשה להן לעבוד.״ היא סיכמה בקצרה.
״אז…מה עושים במצב כזה?״ הארי שאל מבוהל גם הוא.
״היא תיוולד כילדה רגילה אך יכול להיות שיהיו לה בעיות בכליות שתהיה יותר גדולה.״ היא הסבירה ״אך יש מצב שזה גם יסתדר ולא יהיה לה שום דבר, אי אפשר לדעת במצב כזה.״ היא מיהרה להרגיע והרגשתי איך קצב לבי מתגבר ופחד, חשש ודאגה ממלא את גופי.
״את צריכה להירגע, אני יודעת שזה קשה ולא קל לעכל בשורה כזו אך זה נחוץ לתינוקת שתהיי רגועה, זה יכול להיות מסוכן.״ היא אמרה וחייכה.
״אוקיי, תודה.״ אמרנו אני והארי יחד.
״יום נעים.״ היא אמרה ויצאה מן החדר.
״אני לא מאמינה!״ אמרתי ושמתי את ידיי על ראשי.
אני לא רוצה שהבת שלי, בשר מבשרי תסבול מבעיות רפואיות. אני לא רוצה שתעבור את ילדותה בין כותלי בית החולים, אני לא רוצה שהיא תסבול.
״אני הולך לחתום על טפסי השחרור.״ הארי העיר אותי ממחשבותיי והנהנתי.
המשכתי להרהר על כך. מה יקרה אם יהיו לה בעיות בריאותיות? איך היא תתמודד? איך אני והארי נתמודד? זה בטח יהיה קשה. אולי אני פסימית מדי, אולי בסוף לא יהיה לה כלום וסתם דאגתי. קייט תהיי אופטימית! לא יהיה שום דבר לבת שלך! אמרתי לעצמי.
״את מוכנה?״ הארי נכנס לחדר והנהנתי.
שמתי את תיקי על כתפי ויצאנו מן מחלקת היולדות.
״רגע, בוא נלך ללואי אם אנחנו כבר פה.״ אמרתי להארי ופנינו למחלקה שאלי נמצאת בה.
חיפשנו את חדר 210 ואחרי כמה דקות של חיפושים מצאנו.
״לואי?״ שאלתי שנכנסתי אל החדר מבחינה שלואי לא נמצא שם אלא רק אלי שוכבת שם במיטה מחוברת אל כל המכשירים.
״איפה הוא?״ שאלתי מודאגת.
״אין לי מושג, בטח הוא הלך לקנות לאכול או לשירותים.״ הוא אמר והנהנתי.
התיישבתי בכורסא שעל יד מיטתה של אלי והחזקתי חזק בידה.
״אלי, בבקשה תתעוררי, אני צריכה אותך! עוד מעט אני אלד ואני צריכה את החברה שלי לצידי.״ לחשתי לה ודמעות שטפו את פניי.
אני יודעת שהיא בקומה, אבל אומרים שאדם הנמצא בקומה עדיין שומע את המתרחש סביבו ושלפעמים זה טוב לדבר עמו.
״בבקשה אלי, בבקשה תתעוררי, כולם צריכים אותך ומתגעגעים אלייך. לואי שבור, אף פעם לא ראיתי אותו כך. הוא צריך אותך יותר מכולם, תתעוררי בשבילו…בשבילך.״ אמרתי וליטפתי את ידה.
״מתי הגעתם?״ שמענו את קולו של לואי מאחורינו.
״עכשיו.״ אמרתי והסתובבתי אל לואי. הוא היה חיוור, עיניו נפוחות ואדומות מבכי ומחוסר שינה. הוא כמעט ולא אוכל, הוא לא זז ממיטתה של אלי אפילו לא לשניה. אף פעם לא ראיתי את לואי במצב כזה.
״איך אתה לואי?״ הארי שאל אותו וחיבק אותו חיבוק גברי.
״אני בסדר, מנסה לשרוד.״ הוא חייך חצי חיוך.
״מתי ישנת לאחרונה?״ שאלתי אותו.
״ישנתי היום בצהריים, אני חושב שרבע שעה. אני לא מסוגל לישון.״ הוא אמר.
״בוא, אני אקח אותך הביתה. תתקלח, תאכל ותישן. אלי צריכה שתהיה חזק בשבילה ואם תמשיך כך גם אתה בסוף תהיה מחובר לאינפוזיה.״ אמרתי וקמתי מן הכורסא.
״תודה קייט, אני אבוא איתך אבל בלילה חוזרים. אני לא מסוגל להשאיר אותה לבד, אני מפחד שהיא תקום ואני לא אהיה לצידה.״ הוא אמר והסתכל עלייה.
״אל תדאג.״ אמרתי וחיבקתי אותו.
״הארי תישאר עם אלי?״ לואי פנה אל הארי.
״ברור אחי.״ הוא חייך אליו והתיישב.
״תשמור עליה, אני לא רוצה שיקרה לה משהו.״ הוא אמר ונישק את ראשה של אלי.
״אל תדאג אחי, היא בידיים טובות. תלך, תישן, תאכל ותתקלח. אתה צריך את זה.״ הארי אמר לו ושם את ידו על כתפו של לואי.
״באמת תודה חברים.״ הוא אמר ואני והארי חייכנו.
״זזים?״ שאלתי ולואי הנהן. נפרדנו מהארי ואלי ויצאנו מן בית החולים.
אחרי כמה דקות של חיפוש בחניון בית החולים סוף סוף מצאנו את מכוניתו של לואי.
״אני אנהג.״ קבעתי ולקחתי מידו את צרור המפתחות.
״בסדר.״ הוא אמר והתיישב במושב שעל יד הנהג.
נכנסתי גם אני אל המכונית והתנעתי אותה. הפעלתי את הרדיו ושירים שקטים בקעו ממנו.
התחלתי בנסיעה תוך כדי זמזום שירים שהיו מוכרים לי.
״זה לא אמיתי הדבר הזה.״ אמרתי מיואשת ולואי גיחך.
נתקענו בפקק ארוך, אני חושבת שעמדנו שם לפחות חצי שעה.
״אני אוהב את השיר הזה.״ לואי לפתע אמר והגביר מעט את הרדיו.
ראיתי איך החיוך חוזר לפניו של לואי לאט לאט.
״גם אני.״ הסכמתי איתו והתחלנו שנינו לשיר בקול רם.
השיר ׳הרגשה טובה׳ של פלו רידה התנגן ברדיו.
״אוו לפעמים יש לי הרגשה טובה, כן.״ לואי החל לשיר בקול רם ואני צחקתי.
״יש לי הרגשה שאף פעם, אף פעם, אף פעם לא חוויתי לפני.״ הצטרפתי לשירה עם לואי.
המשכנו לשיר עוד והשיר הגיע לסיומו ועמו גם הפקק. באמת שהייתה לי הרגשה טובה עכשיו, למרות כל הכאב והדאגה הרגשתי שמשהו טוב יקרה, שהכל בסופו של דבר יסתדר גם אם אנחנו חושבים שלא. ראיתי את לואי מחייך חיוך אמיתי לראשונה מאז שבוע שאלי שוכבת במיטת בית החולים, לשבריר שניה הוא היה נראה לי מאושר פתאום.
״סוף סוף.״ אמרתי שהגענו אל ביתו של לואי ואלי. החניתי את המכונית בחניה ויצאנו ממנה.
לואי פתח את דלת הבית בעזרת המפתח ולא האמנו למה שראינו.
״מה לעזאזל קרה פה?״ לואי אמר מופתע ומבולבל. לא יכלתי לומר מילה, הייתי בהלם.