New life-סיפור על הארי פרק 43

״אלינור! אלינור תקומי!״ צעקתי וניערתי אותה מצד לצד.
״שמישהו יתקשר לאמבולנס!״ הארי צעק והתכופף גם הוא.
הרגשתי איך כל העיניים של הסובבים מסתכלים עלינו ברחמים.
״נו, כמה זמן לוקח לו להגיע?!״ צעקתי. הארי ניסה להרגיע אותי אבל זה לא ממש עזר.
איך אפשר להירגע שהחברה הכי טובה שלך שוכבת על הכביש, מדממת ולא מגיבה?
״נא לפנות את האיזור, תודה.״ שמעתי את קול הפרמדיק שמפנה את האנשים הסקרניים שצפו.
״שלו-״
״כמה זמן לוקח לכם להגיע? אם היא תמות זה באשמתכם על זה שאיחרתם!״ תקפתי אותו ישירות בלי לתת לו אפשרות לדבר.
״ קייט, תירגעי.״ הארי לחש לי והנהנתי.
״ מצטער אבל יש עוד רכבים בכביש. מה קרה כאן?״ הוא שאל והתכופף אל אלינור.
״רכב פגע בה.״ לחשתי.
״ אנחנו נקח אותה אל בית החולים, רק אחד מכם יוכל ללוות אותה.״ הוא אמר והם הרימו אותה באלונקה.
״אני אלך איתה, תודיע ללואי.״ אמרתי להארי ועליתי במהירות אל האמבולנס.
״אלי, אלי בבקשה תתעורי.״ לחשתי וליטפתי את ידה.
״מה הקרבה בינכן?״ הפרמדיק שישב על ידי שאל אותי.
״אנחנו חברות מאוד טובות, כמו אחיות.״ לחשתי מנגבת מספר דמעות שזלגו לי על הלחי.
״ אני בטוח שבבית החולים יעשו הכל כדי להציל אותה, את תראי שהיא תהיה בסדר.״ הוא אמר וליטף את גבי.
״ אני מקווה…״ מלמלתי ובדיוק הגענו אל בית החולים.
״אישה בגיל העשרים ואחת לחייה, נפגעה מרכב חולף, דימום קל במוח, שבר ברגל ובצלעות.״ הפרמדיק העביר לרופא של בית החולים את המידע על אלינור.
״היא תהיה בסדר?״ שאלתי בחשש את הרופא.
״ אנחנו מקווים.״ הוא אמר והוביל אותה אל חדר הניתוח.
התיישבתי על אחד מכסאות הלפסטיק שהיו שם, למולי השלט ׳חדר ניתוח׳. אחיות, רופאים, חולים ומשפחתם חולפים על פניי ואני רק בהיתי בדלת חדר הניתוח מחכה שיצאו ויאמרו שהיא בסדר, שהיא יצאה מזה ושהיא חזקה.
״נו דוקטור יש חדש איתה?״ שאלתי כל פעם את השאלה הזו כשהרופא יצא מן חדר הניתוח, אך הוא לא ענה הוא רק הנהן בראשו לשלילה.
אני חושבת שעברו שעתיים או שלוש, אני לא ממש יודעת, הזמן היה נראה כמו נצח.
אחרי כמה שעות של בהייה ראיתי את לואי והארי נכנסים במהירות אל בית החולים, לואי רץ והעיף כל אדם שעמד בדרכו והארי רץ אחריו וצעק לו שיעצור לרגע.
״ איפה היא?״ לואי שאל לחוץ מתנשף בכבדות מהריצה.
״ היא עוד בניתוח.״ לחשתי בשקט.
״אמרו לך משהו?״ הוא שאל והלך מצד לצד.
״ לא.״ אמרתי ביובש.
הארי הגיע עם שלוש כוסות קפה והביא לנו.
״תודה.״ אמרתי ולגמתי מן הקפה.
״ את בסדר?״ הוא שאל אותי והתיישב על ידי.
״ לא ממש.״ אמרתי ושמתי עליו את ראשי.
״זה בסדר, תפרקי את זה.״ הוא לחש וסכר הדמעות שלי נפרץ.
בכיתי לפחות עשר דקות, חולצתו של הארי נהייתה רטובה ועיניי היו אדומות.
לואי הלך מצד לצד, מדי פעם מגרד בעורפו בעצבנות. הוא מלמל כל פעם ׳הכל באשמתי, הכל באשמתי.׳
״מה באשמתך לואי?״ לבסוף שאלתי אותו. לא יכלתי לראות אותו כך.
״באשמתי, הכל באשמתי! היינו בגינה שבמרחק כמה דקות מהבית שלנו, הלכתי לקנות לנו קפה ופגשתי שם את האקסית שלי מתקופת התיכון, שחזרתי לאלינור היא באה איתי והצגתי אותה בפני אלינור. הבאתי לאנג׳ל את המספר שלי והיא הלכה.״ לואי סיפר הכל בנשימה אחת ולקח עוד נשימה ארוכה והמשיך.
״ כשאנג׳ל הלכה אלינור שאלה אותי למה לא סיפרתי לה עליה, אז הייתי כנה איתה וסיפרתי לה שבהתחלה הכרתי אותה בשביל לשכוח מאנג׳ל אבל עברו השנים ובאמת התאהבתי בה. לאחר מכן היא קמה ואמרה שהיא צריכה להיות לבד וכנראה שהיא הייתה בדרך אלייך, קייט, בשביל לדבר איתך על מה שקרה.״ הוא סיים את דבריו ודמעה זלגה לו על הלחי.
״למה הבאת לה את המספר שלך? למה לא סיפרת לאלינור עליה? אתה טיפש לואי!״ חבטתי בחזהו של לואי וצעקתי.
אחרי כמה דקות הוא אסף אותי לחיבוק והתפרקתי עליו. הוא ליטף את שיערי.
״ את תראי שהיא תהיה בסדר, אני יודע שהיא תהיה בסדר.״ הוא לחש לי.
״אני מקווה לואי, אני מקווה.״ אמרתי והרגשתי את דמעותיו של לואי מרטיבות את חולצתי.
—
אני חושבת שעברו לפחות חמש שעות מאז שאלינור נכנסה אל חדר הניתוח.
״סוף סוף.״ לואי אמר שראינו את המנתח יוצא מן חדר הניתוח.
״נו, מה יש לה? איך היא?״ התקפנו אותו בשאלות.
״היא בסדר, במהלך הניתוח הדימום התגבר, היה קשה לעצור אותו אך לבסוף הצלחנו.״ הוא אמר ונשמנו לרווחה.
״מתי היא תתעורר?״ שאלתי והוא הסתכל עליי במבט מרחם.
״זהו, זה מה שרציתי לומר, אני לא יודע אם היא תתעורר בזמן הקרוב. הדימום פגע לה בחלקים מן המוח והכניס אותה למצב של תרדמת. היא יכולה להתעורר עכשיו, מחר, בעוד שבועיים ואולי אפילו בעוד שנה. אי אפשר לדעת.״ הוא אמר והלך.
״מה? איך אני אשרוד בלעדיה? ואם היא לא תצא מהתרדמת הזו? מה אם היא תישאר כך לתמיד?״ אמרתי וחיבקתי חזק את הארי.
״ אני לא מאמין.״ לואי מלמל ואני והארי חיבקנו אותו חזק.
״ היא תתעורר לואי, אני מבטיחה לך.״ לחשתי לו והוא נפל אל הרצפה והתפרק.
״זה טוב, תפרוק את הכל לואי. זה בסדר לבכות.״ אמרתי.
״מתי יהיה אפשר לראות אותה?״ שאלתי את הרופא שבדיוק עבר.
״אתם יכולים עכשיו.״ הוא אמר והנהנו.
התקדמנו לחדרה של אלינור ונכנסנו בשקט. היא הייתה מחוברת לצינורות ועיניה היו עצומות, היא הייתה נראית שלווה.
״קייט תשבי, אל תשכחי שאת בהריון, אסור לך לעמוד כל כך הרבה.״ הארי אמר ואני הנהנתי והתיישבתי בכסא.
״אמרתם לבנים?״ שאלתי.
״כן, הם בדרך לכאן עם הבנות.״ לואי אמר בזמן שליטף את שיערה של אלי.
היה שקט, שקט שיכול לשגע בן אדם. שקט כזה שכל אחד עסוק במחשבות שלו, שלאף אחד אין מה לומר.
״אני לא מאמינה, אלי.״ שמענו אחרי כמה דקות את קולן של הבנות נכנס לחדר.
״אמרו מה יש לה?״ נייל אמר שהוא והבנים התיישבו.
״כן.״ לואי לחש והסתכל על אלינור.
״אמרו שיכול להיות שהיא לא תתעורר.״ אמרתי במקום לואי. ראיתי שקשה לו.
״מה זאת אומרת? לא יודעים מתי היא תתעורר?״ פרי שאלה בקול דואג.
״לא. היא יכולה להתעורר עכשיו, מחר, בעוד שבועיים ואולי אפילו בעוד שנה.״ חזרתי על דבריו של הרופא.
״אני לא מאמינה.״ לי שמה את ידיה על פניה ובכתה, ליאם חיבק אותה חזק והיא התפרקה עליו.
כאבה לי הבטן בצורה מטורפת, לא רציתי לומר להארי ולשאר כי כולנו היינו בשוק ממה שקרה לאלינור ואני לא צריכה להכביד עליהם עוד.
״את בסדר?״ הארי שאל שהבחין בי מתקפלת מכאבים.
״כן.״ מלמלתי מנסה להדחיק את הכאב.
״קייט, תסתכלי עליי. את בהריון, תגידי לי אם כואב לך משהו.״ הארי אמר שהביט בעיניי.
״כואבת לי הבטן הארי, אני לא יכולה יותר.״ פלטתי אנחה כבדה שגרמה לכולם לסובב את ראשם אליי.
״מה יש לה?״ לי שאלה מודאגת.
״כואבת לה הבטן.״ הארי אמר בזמן שליטף את ראשי, מנסה להרגיע אותי.
״אולי תקח אותה לאחת האחיות שפה?״ זאין הציע והארי הנהן.
״בואי קייט, אני לא מוכן שתסבלי.״ הוא אמר גורר אותי אחריו אל דלפק הקבלה.
״שלום.״ בחורה בסביבות הארבעים לחייה חייכה אלינו.
״כן, מה קרה?״ היא המשיכה לאחר מכן.
״היא בהריון בחודש שביעי, היא אומרת שכואבת לה ממש הבטן.״ הארי הסביר לה.
״אוקיי, קח אותה אל חדר הטיפולים הזה ואני כמה דקות באה.״ היא אמרה מצביעה על החדר שממול.
״אוקיי תודה.״ הוא אמר והוביל אותי לשם.
״הארי, אולי נחזור לאלינור? גם ככה קשה לכולם והם דואגים אני לא רוצה להדאיג אותם עוד יותר ולהכביד עליהם.״ אמרתי וקמתי מן המיטה.
״לא! נכון שעכשיו קשה לכולם, אבל אני לא מוכן שתסבלי, זה מסוכן קייט את בהריון.״ הוא אמר והושיב אותי חזרה.
״יופי אני רואה שאת שוכבת כבר.״ האחות נכנסה אל החדר יחד עם המכשיר של האולטרסאונד.
״תרימי בבקשה את החולצה, תודה.״ היא ביקשה והרמתי.
היא החלה בבדיקה וראתה אם דופק העובר בסדר.
״אוקיי, דופק העובר בסדר. כנראה שהיו לך צירים מדומים.״ היא אמרה ונתנה לי חתיכת נייר לנגב את הג׳ל.
״מה זאת אומרת?״ שאלתי לא מבינה וראיתי שהארי נושם לרווחה.
״צירים מדומים אלו צירים שקורים רוב הפעמים לפני לידה. הם כמו צירי לידה אך את לא בהכרח צריכה ללדת, מומלץ לפנות לבית החולים אם הכאבים ממש חזקים.״ היא חייכה.
״תודה רבה.״ אמרתי ויצאנו מן החדר וחזרנו לחדר שבו אלינור נמצאת.
״נו מה אמרו לך?״ נייל שאל שנכנסנו לחדר.
״האחות אמרה שאלו צירים מדומים.״ אמרתי והתיישבתי בכסא.
״איפה לואי?״ שאלתי שלא ראיתי את לואי.
״ישן.״ פרי אמרה והסתכלה על אלינור.
ישבנו בחדר לפחות שלוש שעות, היה שקט כולם היו עסוקים בלעכל את זה, בלחשוב על זה. מדי פעם דיברנו אחד עם השני.
הרגשתי איך העיניים שלי מתחילות להיעצם. אני בבית החולים משתיים לפנות בוקר ועכשיו השעה שש בערב.
״את עייפה קייט, בואי נחזור הביתה.״ הארי אמר שהבחין בי.
״לא, אני רוצה להישאר עם לואי.״ אמרתי.
״זה בסדר קייט, תלכי לבית, תנוחי. את בהריון את צריכה את זה.״ הוא אמר וחייך.
נשארנו רק אנחנו בחדר, השאר הלכו מלפני כמה דקות.
״אוקיי, אבל אני מחר באה.״ אמרתי וחיבקתי אותו.
״תודה על הכל קייט. על זה שהיית פה כל היום בבית החולים.״ הוא אמר ואני חייכתי.
״זה בסדר לואי.״ חייכתי.
״לילה טוב.״ הוא אמר וחיבק את הארי חיבוק קצר.
״לילה טוב לואי.״ אמרנו והוא חזר לשבת ולהביט באלינור.