New life-סיפור על הארי עונה 2 פרק 7

השעה הייתה שמונה בבוקר של יום ראשון, אלוהים יודע למה התעוררתי בשעה כזו.
יצאתי בשקט מחדר השינה, בודקת בדרך אם לואי בחדרו והוא אכן היה שם, הוא ישן כשכולו מקופל לצורת כדור. הוא היה נראה כל כך שליו, כאילו אין לו את כל הדאגות על הראש.
ירדתי בשקט במדרגות והרתחתי את המים. כשהקומקום סיים להרתיח מילאתי את הכוס במים חמים והתיישבתי עם כוס הקפה בספה.
הדלקתי את הטלוויזיה ושמתי שירים שקטים שאני תמיד אוהבת לשמוע בבוקר.
התור של לואי לרופא הוא בשתיים בצהריים, זה עוד המון זמן.
אני חושבת שהגעתי למסקנה שהרבה זמן שלא היה לי זמן לעצמי, רק לעצמי.
אולי כי אני כל הזמן חושבת על הבית, על אלינור, על הארי ושאר הבנים, ויש פעמים שגם על מארק.
הנחתי את הספל הריק בכיור ועליתי שוב אל חדר השינה.
התלבשתי בשמלת מקסי רופפת בצבע אפרסק ונעלתי סנדלים באותו הצבע, אספתי את שיערי לקוקו גבוה ומרחתי מעט אודם על שפתיי.
לקחתי את הארנק, הפאלפון והמפתחות לרכב ויצאתי מן הבית.
השארתי להארי הודעה שאני הולכת לטייל קצת ויצאתי מפתח הבית.
התנעתי את הרכב והגברתי את המוזיקה. שירים קצביים שאני אוהבת בקעו ואני רקדתי לפי הקצב.
עצרתי ברחוב הראשי של לונדון, כל החנויות שאני הכי אוהבת נמצאות פה, החל מחנויות היוקרה ועד לחנויות היד שנייה והוינטג׳.
תמיד חשבתי לעצמי שנולדתי בתקופה הלא נכונה, אולי הייתי צריכה להיוולד בשנות השמונים או השבעים, אלו היו תקופות מדהימות והכל היה כל כך שונה.
בלי כל הטכנולוגיה של היום, בלי ריבים על חניות, הילדים שיחקו עם השכנים בחוץ ולא הסתגרו בחדרם עם מוזיקה רועשת ומשחקי מחשב.
נכנסתי לחנות הוינטג׳ הראשונה שראיתי.
״שלום, אוכל לעזור?״ מוכרת חייכנית ניגשה אליי.
״לא, תודה.״ אמרתי בנימוס והמשכתי להסתכל על פרטי החנות.
ואז נתפסו עייני על מכנס גבוה בעל גוון קרמי, על ידו הייתה החולצה התואמת לו, חולצת בטן בעלת אותו הגוון.
לקחתי אותם במהירות ונכנסתי לתא המדידה. שיצאתי על מנת לבדוק במראה ראיתי את המוכרת עומדת מאחוריי.
״זה מושלם עלייך!״ היא אמרה ואני חייכתי.
״את באמת חושבת?״ שאלתי לא בטוחה בעצמי.
״ברור!״ היא ענתה ואני גיחכתי.
״אז אני אקח אותה.״ אמרתי ונכנסתי לתא ההלבשה על מנת להחליף לבגדיי הקודמים.
״כמה זה?״ שאלתי את המוכרת.
״מאה דולר.״ היא אמרה ושמה בשקית את החולצה והמכנס.
״תודה רבה.״ אמרתי ויצאתי מן החנות.
המשכתי עוד קצת, קניתי לעצמי שייק שאני אוהבת והמשכתי לחפש עוד חנויות שאני אוהבת.
מדי פעם מעריצות שזיהו אותי ניגשו אליי, ביקשו חתימה ותמונה. הייתי סבלנית עם כולם, הן כל כך חמודות עם כל ההערצה שלהן.
״צהריים טובים.״ אמרתי שנכנסתי לחנות הנעליים שבמורד השדרה.
״שלום, את צריכה עזרה?״ המוכרת ניגשה אליי שהתלבטתי בין נעלי העקב הלבנות מועטרות בניטים בעקב לבין המגפיים הגבוהות השחורות בצבע שחור בעלות עקב קטנטן.
״אני חושבת שאקח את נעלי העקב הלבנות.״ החלטתי לבסוף אחרי כמה דקות של התלבטויות עם המוכרת שהתייאשה.
״בחירה מצויינת!״ היא חייכה וניגשה ללקוחה אחרת שנכנסה אל החנות.
החזקתי את קופסת הנעליים בידי והמשכתי להסתובב קצת בחנות, מקווה למצוא סנדלים יפים לקראת הקיץ.
הגעתי לאיזור הסנדלים ועיניי סקרו את המדפים. עד שהן נחו על זוג סנדלים בצבע שחור, שאת החוט צריך לשרוך סביב הרגל.
הן היו בדיוק במידה שלי, לא היססתי ולקחתי אותן במהירות.
חייכתי לעצמי כשהמוכרת שמה את קופסאות הנעליים בתוך שקית, נתתי לה את הכסף ויצאתי מן החנות.
השעה הייתה רבע לשתיים, התור של לואי עוד רבע שעה.
מיהרתי לרכבי תוך כדי שאני מתקשרת במהירות ללואי.
״לואי?״ שאלתי כשענו.
״מה קייט?״ הוא שאל, הוא היה נשמע עייף.
״התור שלך בעוד רבע שעה, חמש דקות אני אצלך, תהיה מוכן.״ אמרתי במהירות כשהנחתי את השקיות במושבים האחוריים של הרכב.
עקפתי את הרכב והתיישבתי במושב הנהג.
״אוקיי, אני מחכה.״ הוא ענה וניתק.
נסעתי במהירות לכיוון הבית וכשהגעתי צפרתי כמה פעמים עד שלואי יצא שהוא מדדה.
הוא נכנס אל הרכב וחגר את עצמו, ויישר את רגלו החבושה על מנת שלא יכאב לו.
״אז מה חדש לו?״ שאלתי אותו כשעמדנו ברמזור.
״אין. כלום לא השתנה, אני עדיין סובל, מתגעגע וכאוב.״ הוא אמר בקול שקט והביט לנקודה לא ברורה בשמיים.
״אתה לא מפסיק לחשוב על אלינור, אה?״ שאלתי כאילו לא ידעתי זאת לפני.
״אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה, קייט. זה קשה לי מדי, אני פאקינג תכננתי להציע לה נישואין באותו השבוע שבו היא נפגעה, המחשבה שאני זה שגרם לתאונה שלה קורע אותי מבפנים.״ הוא אמר ושמעתי שקולו חנוק.
״אתה לא אשם בכלום ממה שקרה לה לואי, זה כנראה היה גורלה.״ אמרתי.
״לא קייט. אני זה שאשם! אני זה שהכרתי לה את האקסית שלי שאף פעם לא סיפרתי לה עליה, אני זה שגרם לכך שנריב, לזה שהיא בכתה בגללי ולזה שהיא הלכה אליכם. אני האשם היחיד!״ הוא אמר ומשך את שערותיו בתסכול.
הגענו אל חניית המרפאה וכיביתי את הרכב. דמעה זלגה לי במורד הלחי שראיתי את לואי מתוסכל, על סף בכי.
״שנלך?״ אמרתי. ניסיתי להישמע בסדר אבל בסוף מה שיצא היה קול חלש ושבור.
ניסיתי להראות ללואי שאם אני חזקה אז גם הוא צריך להיות חזק, אבל איך אפשר לגרום לאדם שבור להיות חזק אם אתה בעצמך שבור?
הוא הנהן לבסוף ופתח את הדלת. יצאתי גם אני ונעלתי את הרכב.
״שלום, יש לנו תור לדוקטור טרוי.״ אמרתי לפקידה שישבה בקבלה. לואי הלך לקנות לעצמו משהו לשתות ואני חיכיתי שהאדם שנכנס לפנינו ייצא.
״הוא עוד לא יצא?״ לואי שאל כשחזר.
״לא.״ אמרתי ובדיוק אותו אדם יצא, כאילו שמע אותנו.
״שלום.״ אמרנו שנכנסנו אל חדרו של הרופא.
״שלום, לואי, נכון?״ הוא שאל כשהקליד משהו במחשבו.
״כן.״ הוא ענה והתיישבנו בכסאות.
״אז, מה קרה?״ אמר והפעם הביט בנו.
״אני חושב שזה נקע.״ הוא אמר לא בטוח בעצמו.
הרופא קם ממקומו וניגש אל לואי שהרים את רגלו על מנת להראות לו.
״זה כואב שאני נוגע לך באיזור הקרסול?״ הרופא שאל שכשנגע בקרסולו של לואי.
לואי התאנק מכאבים והנהן. הרופא עזב את רגלו וחבש אותה בתחבושת אלסטית אחרת.
״זה אכן נקע. אסור לך לדרוך על הרגל לפחות חמישה ימים.״ הוא אמר.
״אוקיי, תודה רבה.״ הוא אמר וקמנו ממקומנו.
פתחתי את הדלת ועזרתי ללואי שעמד על רגל אחת.

״אנחנו הולכים לאולפן ההקלטות, יש לנו פגישת צוות.״ הארי אמר בזמן שעזר ללואי להתקדם אל הדלת.
״מתי תחזרו?״ שאלתי.
״אני מניח שבערב.״ הוא אמר ופתח את דלת הבית.
״אוקיי, תהנו.״ אמרתי ונשקתי לשפתיו של הארי. לואי עשה פרצוף כאילו הוא נגעל, חייכתי אליו ונשקתי ללחיו.
הם יצאו ואני התיישבתי בכסא שבפינת האוכל. אלינור הייתה אצל אן, אמא של הארי. היא רצתה אותה לכמה ימים, טענה שלא ראתה את הנכדה שלה הרבה זמן, אז כרגע, הייתי לבד.
לאחר כמה דקות של ישיבה בשקט, החלטתי להתקשר אל הסוכנת שלי.
״שלום, במה אוכל לעזור?״ הפקידה ענתה לי אחרי כמה צלצולים.
״שלום, תוכלי להעביר אותי למרתה, בבקשה?״ ביקשתי בנימוס.
״כן, תמתיני רגע.״ היא אמרה והעבירה אותי.
אחרי דקה או שתיים קולה של מרתה נשמע מהקו השני.
״מרתה, זו קייט. תהיתי אם יש פרוייקטים חדשים?״ שאלתי אותה בלי לחכות.
״הו, קייט, ממך לא שמענו הרבה זמן. כן, יש פרוייקט חדש לבגדי ספורט.״ היא אמרה ושמעתי שהיא מתעסקת עם משהו אחר בזמן שהיא מדברת איתי.
״אני אקח בו חלק?״ שאלתי.
״כן, תכננתי להתקשר אלייך יותר מאוחר אך הקדמת אותי.״ היא אמרה ואני חייכתי.
״אוקיי, מה הפרטים?״ שאלתי ולקחתי דף נייר ועט שהיו על השולחן.
״יום רביעי, שמונה בבוקר, זה פה בסטודיו.״ היא אמרה.
״אני אהיה שם. תודה.״ אמרתי וניתקתי את הטלפון.

שאר היום עבר כרגיל, ישבתי בסלון וחיכיתי לשליח הפיצה שיגיע. אלינור ישבה על הרצפה ושיחקה במכונית צעצוע שעושה קולות וצבעים.
כל כמה זמן לחצתי על הכפתור שמפעיל את הקול והצבעים והיא חייכה את החיוך הקטן והמתוק שלה, מתלהבת מכך שמכונית הצעצוע עושה את הקול והצבעים.
אחרי כמה שניות הייתה דפיקה בדלת, הנחתי שזה שליח הפיצה שסוף סוף הגיע.
שפתחתי הופתעתי לראות את ג׳ייסון עומד בפתח הדלת, לבוש במדי שליח ומחזיק מגש פיצה משפחתי בידיו.
״אתה שליח פיצה?״ אמרתי מופתעת.
״כן, מדי פעם. את יודעת, צריך להתפרנס ממשהו.״ הוא אמר וגירד את עורפו במבוכה.
״אבל אתה עובד עם מי שמארק עבד, לא?״ שאלתי.
״אחרי שמארק מת הגשתי להם מכתב פיטורים, אז התפטרתי.
״ואז חשבתי, מי יכול לקבל אותי לעבודה בלי השכלה ובלי ניסיון? האופציה היחידה שהייתה לי זה שליח פיצה, אני צריך כסף וזו העבודה המזדמנת היחידה.״ הוא אמר והעביר לי את הפיצה.
״למה אתה לא הולך לדגמן?״ שאלתי בלי לשים לב למה שאני אומרת. ג׳ייסון היה גבר נאה, שיער שטני ועיניים ירוקות, הוא היה צעיר ותווי פניו היו יפים, בדיוק מה שסוכני הדוגמנות מחפשים.
״את רצינית?״ הוא גיחך ואני הנהנתי.
״אני לא אחד שיילך לסטודיו ויעמוד מול המצלמה ויעשה את מה שהצלם מבקש. אני מעדיף להישאר בפיצה, בכל מקרה, תודה על העצה.״ הוא חייך והפנה את גבו על מנת לחזור לאופנוע.
״אם תתחרט ותרצה, אתה יודע איפה למצוא אותי.״ אמרתי שהוא התניע את אופנועו.
הוא הנהן ואני חייכתי. סגרתי את הדלת והתיישבתי חזרה על הסלון, מחכה שהארי יחזור מאולפן ההקלטות…