Never Too Late -הקדמה

ראשי תרומם מן הטלפון הניד שלי ברגע ששמעתי את הדלת נפתחת. המקום אומנם היה הומה אדם אך עדיין זה היה סוג של הרגל שלא הצלחתי להיפטר ממנו.
בכניסת החנות עמד גבר, שערו היה מתולתל בצבע חום שוקולד, תווי פניו הגבריים היו רגועים וגופו הגבוה הקרין ביטחון עצמי.
התקדמתי לעברו, "צריך עזרה?" שאלתי בחיוך קטן, הוא הרים גבה, כאילו רוצה לבחון אותי לבסוף הנהן בראשו.
"אוקיי, מה אתה מחפש?" שאלתי בנועם, הייתי כבר רגילה לדבר כך עם אנשים, זה חלק מלעבוד בחנות בגדים. "אחותי שלחה אותי לחפש לה שמלה, היא אמרה שלא תהיה קצרה מדי ושהיא מידה 38." הוא אמר, קולו היה צרוד ועמוק, הוא נשמע כמו מיתר הבס בגיטרה, אך היה בו גם משהו מושך וחושנית. הנהנתי במהירות, מובילה אותו לראות כמה שמלות.

עמדתי מאחורי הקופה, מכניסה את השמלה שהא בחר לשקית. "מאה חמישים." אמרתי, הוא הנהן והגיש לי את השטרות.
שמתי לו את החשבונית בפנים נתתי לו לחתום.
"בבקשה." אמרתי, נותנת לו את השקית, הוא חייך, לוקח אותה אך לא זז. הרמתי גבה.
"אפשר את המספר שלך?" הוא שאל בחוצפה, הופתעתי מהביטחון שלו אך מיהרתי להניד לשלילה.
הוא הסתכל בתג השם שלי. "נו בחייך אמנדה…" הוא אמר. גלגלתי את עיניי.
הסתובבתי, ניגשת לקפל בגדים שקומטו בפינת החנות. הוא התקרב אלי, מצמיד אותי אל המדפים בעולם שפתיו מנשקות את צווארי נשיקות קטנות ומצמררות, באותו הרגע גופי קפא. תחושת הנועם התפשטה בכל גופי בעוד הגבר החל למצוץ נקודה קטנה בצווארי.
לבסוף הוא התרחק מעט, מניח נשיקה חטופה לשפתיי. "נתראה בייבי." הוא הסתובב ויצא מן החנות, קרץ לי מבחוץ והמשיך ללכת עד שנעלם בשאר הקניון.
הייתי עדיין קפואה, עד שחברתי לילי נעמדה לידי. "הוא פשוט כל כך סקסי! איפה הכרת בחור כזה?" היא שאלה. לקחו לי כמה שניות להתעשת על עצמי עד שהמילים יכלו לצאת מפי. "לא הכרתי. אני לא מכירה אותו לילי." אמרתי בחשש. היא נאנחה, "אז אני מקווה בשבילך שתכירי." היא אמרה ונעלמה במחסן.

***

"אייס קפה, בבקשה." אמרתי כשהגיע תורי להזמין בבית הקפה. "שני אייס קפה." קול צרוד אמר מאחורי. הסתובבתי, הארי עמד שם, השקית לא הייתה בידו, אך הוא אכן נראה שמח ולא מופתי לראותי.
הוא הוציא כסף מן ארנק העור השחור שלו והביא לקופאית, שמיד חייכה אליו חיוך פלרטטני ומיהרה לעשות כמבוקשו.
"בבקשה." היא אמרה והביאה לכל אח מאיתנו את המשקה הקר והטעים.
הארי הוביל אותי לשלוחן לזוג בקצה בית הקפה והזיז את הכיסא שלי כמו ג'נטלמן.
אני לא יודעת מה גרם לי להתיישב ולא לברוח משם בשיא המהירות כמו כל בחורה נורמלית אך משהו שגופי אמר לי שאני צריכה להישאר.
הוא חייך אלי, "אז ספרי לי קצת על עצמך אמנדה.." הוא אמר לפני שלקח שלוק מן המשקה הצונן.
"איך קוראים לך?" שאלתי, מתעלמת משאלתו. "הארי." הוא אמר, "קיצור של הארולד?" שאלתי מיד,הוא הנהן והביט בעיניי החומות. הכדורים הירוקים שבעיניו חיפשו רמז כלשהו בפני, רמז שגם אני לא הצלחתי להבין מהו.
הייתה שתיקה, עד שלבסוף הארי שבר אותה. "עדיין לא אמרת לי מה המספר שלך." הוא אמר. "אני לא יודעת בקושי מי אתה, חוץ מזה שיש לך אגו מנופח ושקוראים לך הארי." אמרתי בגסות. "אז בואי נעשה משהו כזה, אני אגיד משהו על עצמי ואת תגידי את אותו הדבר רק על עצמך." הוא אמר, הנהנתי. "אני בן עשרים." הוא אמר, עיניי נפתחו לרווחה "אני בת שבע עשרה וחצי." אמרתי בשקט. "השם האמצעי שלי הוא אדוארד ושם המשפחה הוא סטיילס." הוא אמר. "השם האמצעי שלי הוא קת'רין ושם המשפחה שלי הוא איגל." אמרתי בחיוך. "כמו נשר?" הוא שאל.
הנהנתי, מחייכת במקצת, שם המשפחה שלי די מיוחד ולא מעט אנשים חושבים ששיניתי אותו.
הטלפון שלי צלצל, גורם לתשומת ליבי לפנות למסך המציב את שמה של אימי.
"היי אמא." אמרתי לאחר שנאנחתי עמוקות. "אמנדה איפה את? היית אמורה להגיע לפני חצי שעה!" היא אמרה. "אני בבית הקפה, אני בסדר אל תדאגי." אמרתי במיאוס, היא יכולה להיות כל כך לחוצה לפעמיים שזה מפחיד! "בסדר מותק, אנחנו אוכלים היום עם ג'ודי והמשפחה שלה אז כשתגיעי הביתה תלבשי שמלה." היא אמרה, מנתקת ולא נותנת לי לענות אפילו.
"אז את צריכה ללכת?" הוא שאל לבסוף. נאנחתי, "היא רוצה שאלבש שמלה כי אנחנו אוכלים עם חברים שלה, אבל יש בעיה אחת!" אמרתי. "כי כיבסה לי את כל השמלות בטענה שהם קטנות עלי ושאני צריכה שמלות בוגרות יותר, מה שאומר שהן רטובות וברגע שיורדו מן החבל לא אראה אותן שוב." אמרתי בעצבים.
"אז בואי." הוא אמר והתרומם. הרמתי גבה, מנסה להבין מה הבחור ההזוי שנפל עלי לפני כמה שעות רוצה ממני.
"בואי נלך לקנות לך שמלה." הוא הסביר את עצמו. "למה שארצה ללכת איתך לקנות שמלה?" שאלתי בקור רוח, הוא התנהג בכזו דרך משנה שכל האינסטינקטים שלי צרחו לי לברוח משם הביתה, אך שוב התחושה הזאת.
איני יודעת למה אך דבר כלשהו פשוט משך אותי ללכת איתו…