My wirde life פרק 3 [1D]

הוא התקרב אליי , שוב שנינו בוכים ונישק אותי , נשיקה כל כך רכה. משמעותית . שאומרת המון הסתכל עליי ויצא שכבר היה ליד הדלת אמר" אל תתני לאנג'ל שאני מכיר להיעלם . אני אעשה הכל כדי להחזיר אותך אבל אם לא תשני גישה זה לא ילך . אני אבקר אותך. אני יודע בדיוק איפה תהיי . אל תשכחי מי את באמת " ויצא והדמעות שלי רק התחזקו , הנשיקה הזאת , היא אף פעם לא קרתה. רציתי מידי פעם שהיא תקרה. אממ בערך בגיל 14 זאת הפעם הראשונה שחשבתי על זה. אני אחזיר את אנג'ל בשבילך נייל. ניגבתי את הדמעות ו'חזרתי לעצמי' רק נחושה יותר ומלאת תקווה. ניסיתי לקום . עמדתי ניסיתי ללכת . הצלחתי כמה צעדים . נעזרתי בקיר .עשיתי כל מיני מתיחות . כל הגוף שלי רעד אבל לא וויתרתי לעצמי. הצלחתי ללכת בלי עזרה חיוך עלה על פני. 12 קילו האלה קטנים עליי. יש בי אופטימיות . ניגשתי לרופא שלי ד"ר אייזן "אם תעלי עד למשקל 45 עד סוף החודש הזה מרצון שלך וכמובן מתרופות, תוכלי להישאר כאן עד שתגיעי למשקל האידאילי. באותו זמן השעה הייתה 6 בערב. הייתי חלשה יותר , החלטתי לאכול. משהו שלא עשיתי מרצון כל כך הרבה זמן . בקפיטריה של בית החולים במחלקה שלי . המגישה הייתה המומה. היא לא ראתה אותי שנה וקצת. את מה שאכלתי. אכלתי בחדרי בשקט לבד, היום החלטתי שזהו . ביקשתי סלט עם חביתה. לאחר כמה דקות ההזמנה שלי הגיעה . התיישבתי לי לבד. ליאן היום ביום יציאה, אם מישהו מגיע ליעד שלו כל חודש הוא יוצא ליומים . או אם יש אירוע או קרה משהו . אני לא יצאתי מכאן בחכל ב19 חודשים שאני כאן. גם אם אני אצא אין לי לאן ללכת, להורים המרביצים ? לפנמיה שהייתי בה? ששם סבלתי רק . לשום מקום , שוב מחשבות מטרידות את מוחי . אכלתי הכל . הייתי גאה בעצמי חזרתי לחדרי והלכתי להתקלח. לא התקלחתי כבר יומים .לא יכלתי לזוז. עכשיו אני יותר טוב. התקלחתי התלבשתי בכותנת בית החולים ונחתי על מיטתי. ככה עבר לו שבוע , ועוד שבוע , ועוד חודש ונייל? הוא בא כל יום שבת בערב לחלון שלי בחדר בחצות. ככה שמרנו על קשר. סיפרתי לו מידי פעם על ההתקדמות , שכבתי בחדרי קוראת ספר. לפתע ד"ר אייזן נכנס לחדר" עברו חודש ושלושה ימים . הגיעה הזמן לראות אם עמדת בזה." קמתי דיי מהר לחדר הבדיקות . לא הייתי שם חודש וחצי. בחדר הזה עושים בדיקות הורמונאליות, בדיקות משקל וגובה , MRA ועוד. "אפשר קודם להימדד ?"שאלתי בחיוך קל " כן " השיב ד"ר אייזן בחיוך קל גם כן. נמדדתי , בעזרת האחות כמובן "1.67" היא אמרה בנימה שקטה חלצתי את הכפכפים ועליתי על המשקל בעיינים עצומות. עשיתי את כל מה שיכולתי כדי להעלות ל45 את ה7 קילו האלה שקובעים את הגורל שלי. פתחתי את עייני שהמשקל צייפצף "50.5 ירדתי מהמשקל האחות כתבה את המשקל וגם את הגובה בחוברת קטנה וקפצתי על ד"ר אייזן בחיבוק" 50.5" אמרתי " הצלחתי" הוספתי . הוא חייך עליי " כוח רצון פתאומי שכזה עוד לא נתקלתי. " חייך "תודה .. אני חושבת " השבתי" היעד הבא שלך הוא 56 קילו ואז תשחררי " הוסיף . שוב חיבקתי אותו וחזרתי לחדר. סיפרתי לליאן את החדשות והיא כל כך שמחה . וגם חזר לי המחזור[._.] ככה שזאת עוד סיבה לשמוח . ליאן במצב הרבה יותר טוב ממה שהיא הייתה היא עלתה ל 57 והיא 1.70 היא תשוחרר שהיא תעלה מ59 . המשקל הכי נמוך לי הוא 48 . ככה שעשיו אני אדע לא להגזים . השעה הייתה כבר 11:50 עברו כמה שעות טובות של חיוך ומחשבות וליאן נרדמה מהחפירות שלי. יום שבת .חיכיתי לנייל והוא בא " עוד 5 וחצי קילו" אמרתי. הוא חייך אליי מהחלון עם הסוגרים הוצאתי את היד שלי "תהיי חברה שלי?" אמר בפתאומיות. הוא חייב לי הסבר על זה ועל אותה הנשיקה.