My wirde life פרק 2 [1D]

.."יומן . אני חייבת להגיע למשקל 50 כדי לצאת מהמקום הזה . ואז לעבור עוד שיקומים וטיפולים אחרים.
אני חייבת להיות בטיפולי פסיכאטרים ופסיכולוגים , אני אעבור המון בדיקות . אני לא חושבת שאני מסוגלת לזה . אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה…" אני זוכרת שהיומן נפל ובום.
\/_\/-_-_–/_______|/ התעוררתי וראיתי מוניטור. לשם שינוי אני זאת שהייתה מחוברת לזה ולא ליאן . לקח לי כמה שניות להיתאושש אך הצלחתי להתיישב המון רופאים היו שם מפוחדים ואני, בעולם אחר בעולם משלי. לא שאלתי מה קרה . כי לא היה לי כוח לזה, לא היה לי כוח להרצאות מסוג זה . אני רואה את זה אצל ליאן כל הזמן, ליאן במכון הזה חצי שנה , עם עלייה יפה של 12 וחצי קילו . אך עם כוחות עקשונות רבים. אני סוגדת לה שהגיעה למשקל 45 לגובה 1.65 אני יודעת שהתעלפתי . אני יודעת שזה כי ירקתי את הכדורים אתמול .אני יודעת את זה כבר. בתוך כל הבלאגן הזה אני רואה, זר מסתורי, הוא לבוש בבגדי רופא אך עם משקפיי שמש ומבט למטה הוא נראה קודר. הייתה שתיקה צורבת בחדר. שתיקה כואבת "אממ אממ" רופא אחד גיחח בגורונו " אנג'לינה לאיין את מועברת " " מועברת? " עניתי בתהייה " כן למוסד פסיכאטרי בכפייה" הדמעות איימו לצאת אבל לא. אני חזקה . אני חזקה או לפחות ככה ניסיתי לשכנע את עצמי , הרופאים יצאו ואני קברתי את ראשי בכרית לפתע הרגשתי יד, הרמתי מהר את הכרית וראיתי את אותו הרופא המוזר הוא חייך עליי חיוך מוזר ואני ? מבוהלת .משום מה. לבי דפק. הוא מוכר עד כדי כך שזה כואב. לא רציתי להאמין שזה הוא נשמתי עמוד בשתיקה הצורמת והורדתי לו את משקפיי השמש ואת הכובע שהוסיף לעצמו בזמן שייצא וחזר וראיתי אותו . את נייל .אני לא ידעתי מה לעשות " תעוף מפה. תתרחק, תעלם " צרחתי הדמעות שלו ושלי זלגו " אני מצטער.. " שנה וחצי שלא ראיתי אותו וזה מה שיש לו להגיד לי? שנה וחצי שאני כלואה בגללו כאן וזה מה שיש לו להגיד לי? אני מצטער?! הוא זה שגזל ממני את החופש שלי. הוא זה שכל כך חשוב לי שאפילו לא ביקר אותי
"את פשוט לא תביני.. אני מצטער כמו שלא הצטערתי מעולם . אני יודע שהמצב שלך החמיר כאן . אבל זה מה שיכל לעזור לך מעצמך , אני לא יכלתי לעצור אותך מלפגוע בעצמך בדרך אחרת. את לא מתארת לעצמך כמה היה קשה לי בלעדייך .מגיל 16 לא ראיתי אותך והנה עוד שלושה חודשים את בת 18. השנה האחרונה שלי הייתה הכי קשה שלי, בהופעות לא התרכזתי. עם המשפחה רק על אייך לראות אותך חשבתי. על כל הניסיונות שלי לבקר אותך הניסיונות הכושלים. לא הכניסו אותי . וההורים שלך ? רק הפכו לגרועים יותר ואיימו עליי מלבוא לכאן . ואני הרי מכיר אותך או לפחות הייתי.. לא היית רוצה שנעשה באלגן בנוסף לזה. הם חושבים שאני מזיק לך ושאני מדרדר אותך ורק מנצל אותך. הם לא היו מוכנים לבקר אותך או להביא לך ממתקים , מתנות או סתם חיבוק אני מצטער שהקשבתי להם למרות שאסור מבקרים במצבך .. יכלתי לעשות יותר כל הזמן הזה אני פשוט אידיוט.. " הוא אמר בבכי . שתקתי רק חיבקתי אותו. והפלאשבקים של אותו היום בו ישבנו על המיטה בחדרו . שני אנשים לקחו אותי בכפייה צרחתי עליו והוא ישב שם ובכה בשקט. לא אמר מילה. ובכל זאת רציתי אותו קרוב עליי. ידעתי שהוא אשם אבל הוא חלק בלתי נפרד ממני . הוא התנתק ממני לאחר כמה דקות וניגב לי את הדמעות .הוא בחן את גופי טוב טוב. " אני זוכר אותך מהטוב שלך ותמיד אזכור" "אנג'לינה את מועברת עוד מספר דקות ." אחות אחת אמרה מהכניסה לחדר עסוקה באיזה ספר. מזל שהיא לא ראתה את נייל. אסור לי גם ככה מבקרים .. הוא התקרב אליי , שוב שנינו בוכים ונישק אותי , נשיקה כל כך רכה. משמעותית . שאומרת המון הסתכל עליי ויצא שכבר היה ליד הדלת אמר" אל תתני לאנג'ל שאני מכיר להיעלם . אני אעשה הכל כדי להחזיר אותך אבל אם לא תשני גישה זה לא ילך . אני אבקר אותך. אני יודע בדיוק איפה תהיי . אל תשכחי מי את באמת " ויצא והדמעות שלי רק התחזקו , הנשיקה הזאת , היא אף פעם לא קרתה. רציתי מידי פעם שהיא תקרה. אממ בערך בגיל 14 זאת הפעם הראשונה שחשבתי על זה. אני אחזיר את אנג'ל בשבילך נייל. ניגבתי את הדמעות ו'חזרתי לעצמי' רק נחושה יותר ומלאת תקווה.