My weird life פרק47 [1D]

נקודת המבט של ליאם.
" האמת, החלק הכי קשה עוד לפנינו. עברנו את החלק הראשון, היא התעוררה. היא בסדר. לפחות פיזית כי נפשית זה לא ממש נראה ככה. אני מסתכל עלייה עכשיו, היא ישנה, גם בשנתה היא נראית מוסערת. אני לא יודע איך לגשת לכל העניין הזה. אני לא יודע מה לעשות. יש רגעים, כמו אלו, שאני פשוט מרגיש אבוד. אני נופל מבניין של אינספור קומות. אני רק בין 20 וכבר כל הדרמה הזאת?. לפתע היא התעוררה. היא לא זזה. לא דיברה. רק הסתכלה עליי בעיינה. " בוקר." אמרתי לה. " בוקר טוב." היא לחשה. "איך את?" שאלתי. " ציפיתי ליותר גרוע." היא אמרה. אני משער שזה טוב. " אני אלך להביא לך ארוחת בוקר." אמרתי. היא הנהנה. אני ישנתי כאן כבר יומיים, מנותק מהחברה. מנסה לחשוב אבל כל מחשבה מובילה אותי לתוך חדר אחר של סיוטים. יצאתי מהחדר אל כיון הקפטריה, אני אעבור להגיד לזאין, תהל, והארי שלום, לשאול אותם איך הכל מתקדם, ואז אקנה ארוחת בוקר. לאחר כמה צעדים הגעתי לחדרה של תהל. אנג'ל ישבה שם. מחובקת עם הארי. "היי." אמרתי להם. הם התנתקו מהחיבוק. היא נגבה כמה דמעות, וקמה לחבק אותי. " הכל בסדר?" לחשתי לה. לא כל כך יצא לנו להתקרב. לא היה לנו קשר. אבל משהו במבט שלה ממגנט. "כן." היא לחשה לי באוזני, קולה השבור מצמרר. הידקתי מעט את החיבוק ולאחר כמה שניות שחררתי אותה. הארי קם לחיבוק מהיר, " איך אתה?" שאלתי. "אני לא יודע." הוא אמר, שבור לחלוטין. " מה איתך ועם סופי?" הוא שאל. " זה מסובך. אני חושב שהכל יתחיל להסתדר בקרוב. לכולנו " " אני גם חושב ככה." אמר. " תגיד, זאין עם תהל?" שאלתי. " לא, הוא הלך. היא ביקשה מאנג'ל לצאת כדי לנוח ואנחנו קצת ישבנו כאן." " אני אגיד לה שלום ואחזור לסופי." אמרתי. נכנסתי אל חדרה. היא שכבה שם בוהה בתקרה. "לי." היא קראה לי, התקרבתי אליה לחיבוק קל." אני לא אפריע, רק באתי לדעת שהכל בסדר." אמרתי. " אתה לא מפריע, ההפך הוא הנכון." " אז למה אמרת לאנג'ל ללכת?" שאלתי. " אמרתי לה להגיד ככה להארי כי אני לא רוצה שיראה אותי במצב הזה. הוא מרגיש שזה בגללו." אמרה. " וזה נכון?" שאלתי. " את האמת, כן." " באיזה אופן?", " אני לא יכולה להסביר את זה. ובגלל שאני אוהבת אותו. והוא חשוב לי זה יותר קשה." " אני חושב שבגלל שהוא חשוב לך את בצריכה לנסות לפתור את זה. תחשבי אפילו על הפסקה שתעזור לשניכם לחשוב, אל תגידי לו את זה עכשיו. כשתשתחררי. שהמצב קצת ירגע, אם עדיין תרגישי ככה." אמרתי לה. אני לא רוצה שהארי יסבול מזה שהם ייפרדו, אפילו להפסקה. אבל אני לא רוצה שהיא תסבול ככה, שהם ביחד. יהיה לשניהם טוב יותר עם שניהם ירגעו קצת. " תודה, מה עם סופי?" היא שאלה. " אני חושב שהכל מתחיל להשתנות. לא יודע, זה מרגיש לי ככה." אמרתי. " אני שמחה בשבילכם." היא אמרה. " אני חייב לחזור אליה, אני כבר אדבר איתך, אל תהססי להתקשר." אמרתי לה. מחבק אותה עוד חיבוק קטן. כשיצאתי ראיתי את הארי לבד, במבט מאוכזב. " בניגוד לזה שהיא רוצה לנוח, היית שם יותר מידי." אמר. יכול להיות שהוא מקנא?. לא, הוא בטח מרגיש דחוי. " אל תדאג, דיברנו רק על העיקר."אמרתי. " לא הפרעתי לה. אני יודע מתי ללכת, ועם כבר ללכת, סופי מחכה לי." אמרתי להארי. " היא רוצה לישון עכשיו, תגיד לה שאתה הולך קצת לבית לנוח להתרענן." אמרתי. והוא הנהנן, הלכתי אל כיון הקפטריה, הזמנתי לנו שתי פיצות אשיות עם שני בקבוקי קולה קטן, אחלה של ארוחת בוקר. שילמתי וחזרתי אל חדרה של סופי. " התעכבת קצת." היא אמרה. " הייתי אצל תהל, לבדוק מה איתה" "שחכתי שהיא מאושפזת." אמרה במבט מעט מתנצל. הגשתי לה את הפיצה ובקבוק קולה קטן, "תודה." היא אמרה. " תגידי, את מוכנה לדבר עם הרופא, ולספר הכל?" שאלתי. הרופא צריך לבוא עוד מעט. " אני יודעת שהוא צריך לבוא ממש עוד מעט, ואני חושבת שאני אצליח לדבר על זה." אמרה נחושה מעט. " מתי היית בבית בפעם האחרונה?" שאלה. " ליפני יומיים." עניתי לה, " לך לבית, תנוח. תתארגן. תרגע." אמרה. " את מסלקת אותי?" שאלתי בהתגרות, מתקרב אליה, מתיישב אל מיטתה. " זה תלוי" היא אמרה. באותה התגרות. " תלוי במה?" שאלתי. מתקרב אליה יותר. מרגיש את נשימותיה, לא יכולתי שלא לנשק אותה, וכך קרה. הרבה זמן שלא היינו ככה קרובים. היינו באותו חדר אבל בארצות שונות. ככה לפחות זה הרגיש. לפתע רופא נכנס. חזרתי להתיישב על הכיסא, " שלום סופי, איך את מרגישה?"שאל. " יותר טוב. מוכנה להתחלה." אמרה. " מעולה!. בעוד כעשר דקות,פסיכולוגית של בית החולים תבוא לדבר איתך, את תעמדי בזה? את רוצה שמישהו יישאר איתך?" אמר. רציתי להישאר איתה. אבל ידעתי שהיא לא תרצה. ידעתי שיהיה לה קשה יותר לדבר שאני בחדר. " אני חושבת שאני אעמוד בזה. אני מעדיפה להיות לבד," אמרה. מביטה בי, וחייכתי מעט, שלא תרגיש רע או משהו בגללי, " אני אתן לכם להיפרד בשקט." אמר ויצא. " אל תרגישי רע בגלל זה." אמרתי. היא שתקה. " אני אעדיף שאת תספרי לי את זה. לבד. כשתרצי." אמרתי הכי כנה שרק יכולתי להיות. " תודה" היא אמרה. " על?" שאלתי. " על הכל." היא אמרה, חיבקתי אותה, חיבוק חזק ועצמתי. " תחזור כבר מחר. אני אסתדר כאן, אתה ואני צריכים לחשוב, ניקח את חצי היום הזה, כל אחד לעצמו ואז יהיה קל יותר." אמרה, " צודקת." התנתקתי מהחיבוק. " להתראות." אמרתי. ללא תשובה ויצאתי מחדרה. חוזר על הבית."

מנקודת המבט של נייל.
" התעוררתי משנת האחה"צ שלי בשעה שבע וחצי בערב, קמתי לאחר כמה דקות של התאוששות. שטפתי פנים. החלפתי בגדים, שמעתי קצת שירים ישנים במחשב נייד, באזניות. אין כמו שירים ישנים בשביל לפתוח את הבוקר. או במקרה הזה את הערב, ירדתי למטה, ראיתי את אנג'ל מבשלת לה משהו. באתי אליה מאחור וחיבקתי אותה. " הבהלת אותי." היא אמרה בבהלה וסטרה לי סטירה קטנה לא כואבת. "אגב, איך אתה מרגיש?" שאלה. " יותר טוב" אמרתי, אופסי?" אמרתי לה בקול חמוד ובפרצוף של ילד מסכן, ככה תמיד הייתי גורם לה לסלוח לי שהיינו קטנים. אבל במקום לסלוח לי, היא שמה לי נקודה לבנה על האף מהתערובת שהיא הכינה. "ככה?" שאלתי, לקחתי מהמקרר חלב והשפרצתי אליה חצי מהתכולה, " אתה הולך לשלם על זה!." היא אמרה, הלכתי לאחור, ברחתי ממנה, היא רצה אליי, והחליקה על החלב שנשפך רצתי אליה, אך במקום להתלונן על כאבים או לבקש עזרה היא הצמידה למצחי ביצה משום מקום. " טושה." [ אחד אפס.] היא אמרה בהגרות. עזרתי לה לקום, אך שנינו שוב החלקנו. " מה נהייה.?" היא שאלה בגיחוך. אני מעליה, ככ קרוב אליה, פתאום עברו לי מול עיניי כל החוויות שלנו מהחודשים האחרונים, שחזרנו לחדש את הקשר. נישקתי אותה. וראיתי שאין לה התנגדות. זאת הייתה נשיקה מוזרה, אבל שנותנת תקווה כזאת. לא יכולתי להסביר את זה יותר טוב מזה. " אחמ, אחמ." לפתע שמענו. עצרנו את הנשיקה. לרגע שכחתי שאנחנו על ריצפה מכוסים באוכל לא מוכן. זה היה זאין. " תמצאו חדר." הוא אמר, לקח פרי מהשולחן והלך לקומה למעלה. התחלנו לצחוק, " ממורמר מקנאה." היא אמרה בגיחוך. צחקתי. קמתי ממנה ועזרתי לה לקום. " השעה כבר רבע לתשע. אנחנו צריכים לצאת עוד חצי שעה." אמרתי מעט מודאג מזה שנאחר. " אני מתארגנת מהר. בינתיים, כל אחד ילך להתקלח במקלחת בחדרו." " אבל קודם ננקה מהר" היא הוסיפה, והנהנתי. שמתי סמרטוט סחוט במים ולאחר מכן אנג'ל נגבה את הרצפה בסמרטוט מהר עליתי למעלה במהירות כדי לא לכלך את הרצפה מביצה נוזלת, התקלחתי תוך בערך עשר דקות, התלבשתי במהירות, לקחתי את הפלאפון, וירדתי למטה, ראיתי את אנג'ל לבושה בשמלה שחורה עד הברך שבחלקה העליון היא צמודה ומהמותניים מעט משוחררת. לשמלה לא היו שרוולים רק כתפיות עבות שמעוטרות בתחרה, לפתע היא שמה חצי ג'קאט לבן, כשהיא התקדמה אלי, שמתי לב לרעש העקבים הלבנות והנמוכות שלה. היא סירקה את שערה לשביל שווה, ידה עוטרו בכמה צמידים כסופים ובכמה זהובים. אחד מהם היה הצמיד שאני הבאתי לה ביום הולדתה ה-15 שרשום עליו [ באנגלית כמובן.] 'ג'ייל' ככה קראנו לעצמנו פעם.. היא שמה שפתון ורדרד וזהו. התקרבתי אליה. " את יפיפייה" אמרתי לה." תודה." היא אמרה. מסמיקה מעט. " לא ידעתי לאן נלך אז לא ידעתי מה ללבוש." היא אמרה. "תמיד תהיי יפה." אמרתי לה אוסף אותה לחיבוק. "מה פשר החיבוק?" היא שאלה. " חיבוק כזה חיבוקי." עניתי בגיחוך. " שנצא?" שאלתי. היא הנהנה. " אני רק אגיד לנהג." אמרתי לה, יצאתי מהדלת ותוך כמה שניות מעטות הנהג כבר החנה מול החצר, מוכן לנסיעה. אנג'ל באה, היא נעלה את הבית. ושמה את המפתחות שלה בתיק הקטן והשחור שלה שהיא תמיד לוקחת אותו לכל מקום שהיא הולכת אליו. " חכי כאן." אמרתי לה כשהגענו לנהג " בבקשה קח אותנו לבר שהייתי בו אתמול, ואל תגיד כלום על מקום הנסיעה." אמרתי לו והוא הנהנן. לפתע כמה צלמי פפרצי צילמו אותנו, אבל זה לא הפריע לנו. פתחתי לאג'נל את דלת האוטו, היא נכנסה, נכנסתי אחריה " אולי תגלה לי לאן הולכים?" שאלתי. " לא, עוד מעט תגלי." אמרתי לה. " אוקיי קרציה" היא אמרה. היא ישבה לידי הפעם ולא מולי, היא עצמה את עיניה ונשענה על כתפי, ואני חשבתי על הכל, מעניין איך אחת כמוה, עם פחד במה, תקבל את ההפתעה. אני רק יודע שזה יעזור לה. מגיע לה להצליח. היא טובה ואוהבת את זה. מה יכול להיות טוב יותר מההצלחה?. הגענו לרחוב ליד. " כמעט הגענו, אני אקשור לך סרט על העיניים כדי שתופתעי יותר." אמרתי. היא נראתה מעט מבולבלת. קשרתי לה מטפחת כחולה שמצאתי בבית. והיא המשיכה להישען עלי, לאחר כשתי דקות בערך הגענו. פתחתי לה את הדלת, הבאתי לה יד, והיא יצאה. עמדנו מול הכניסה. " נכנסים, זהירות מדרגה." אמרתי לה, החזקתי אותה ועזרתי לה ללכת. לפתע הגענו לבמה. " מדרגה קצת גדולה." אמרתי. היא עלתה אותה ביחד איתי. היא התיישבה על הכיסא עם עזרתי,הקרבתי אליה את המיקרופון. " תספרי עד 10 ותורידי את הכיסוי." אמרתי לה. בזמן הזה הלכתי להפעיל את הפלייליסט של הלהקה שהיא אוהבת 'Papa 'Roach לקחתי פלייליסט שלכמה שירים שלהם שאני מכיר ואוהב, וכל זאת רק ההופעה הראשונה שלה, ואני לא חושב שצריך להגזים עם איזה חמישים שירים על ההתחלה. כשהיא הגיעה בספירתה לאחד הפלייליסט הופעל. היא הורידה את כיסוי העיניים שלה, בוחנת את הקהל, מביטה בנו ובמיקרופון, מראה חשש