my life isn't good without you – פרק 2

יום חדש הגיע, השעון המעורר צלצל בחוזקה וגרם לי לפקוח את עיני.
קרני שמש חזקות חדרו מהפתחים של התריס. התרוממתי מהמיטה ופתחתי את החלון. דבר לא השתנה מאתמול בלילה, כל העיר הייתה מלאה בשלג לבן.
שטפתי את פניי והבטתי במראה. דמותי השתקפה בה- עיניי היו גדולות וחומות בהירות בצבע דבש מתוק. האף שלי היה קטן יחסית לפניי, ושפתיי היו קטנות ומלאות בצבע ורדרד.
לא אהבתי את המראה הזה, מפני שזה לא התאים לי. נתונים כאלה היו מתאימים לכל אחת אחרת, אך לא לי.
לבשתי סריג ארוך וג'ינס רגיל עם מגפיים. לא היו לי הרבה בגדים יפים כי גם לא הייתי כל כך עשירה. את האמת? גם לא היה לי אכפת מה אני לובשת.
סירקתי את שיערי הגולש שהיה חלק ,בצבע שטני בהיר. שמתי עליו בעדינות כובע צמר בצבע שחור.
ולאחר מכן יצאתי אל דרכי לבית הקפה, כמו בכל בוקר רגיל.
השארתי את עקבות רגליי על השלג. רוח קרה גרמה לשיערי להתנופף על פניי.
גגות הבתים, המכוניות וכל הבניינים היו מכוסים לגמרי בצבע לבן. אני יכולה להודות שזה הדבר היחיד שאהבתי בכל הסיפור של חג המולד הזה.
שלג, חורף, קור ובין היתר. אני לא ילדה של חום.
ילדים קטנים שיחקו אחד עם השני ויצאו לרחובות. היה להם חופש מבית הספר ומהגן כמו בכל שנה.

נכנסתי אל תוך בית הקפה שעמד כמה מטרים מאותו המקום. מארג' כבר הייתה שם. היא שטפה את הרצפה.
"בוקר טוב שרלוט." היא סיננה לעברי.
"בוקר." השבתי בעודי לובשת את הסינר, מוכנה לעוד יום עבודה.
היום הזה עבר לאט, בלי הרבה לקוחות. דרך החלונות הגדולים של בית הקפה עיני זכו לראות את המחזות שלא רציתי לראות מההתחלה במשך כל היום, אך התרגלתי לזה בשלב מוקדם או מאוחר.
"יום חלש היום, הא?" מלמלתי ומארג' הנהנה.
"הם הספיקו לפנות כבר את כל הכבישים. וגם מי יעז לצאת מהבית בקור שכזה?" היא אמרה ומשכה בכפתיה. היא צדקה.
הגיעה השעה שש בערב, מארג' צפתה בטלנובלה האהובה עליה בזמן שאני ניקיתי את המקום מאחורי הדלפק. התכופפתי כך שלא יכלו לראות אותי מהצד השני.
ואז נשמע צליל הפעמון כשנכנסים או כשיוצאים דרך הדלת.
"שלום? יש פה מישהו?" קול נמוך של גבר נשמע. ישר התרוממתי מהרצפה ונעמדתי. כשראיתי אותו ליבי החל לפעום מהר יותר מהרגיל. הוא מוכר לי.
"שלום, ברוך הבא לבית הקפה שלנו, כיצד אוכל לעזור לך?" שאלתי בנימוס מלווה בחצי חיוך. הסתכלתי עליו במבט מבולבל.
"אני אשמח לקבל תפריט בבקשה." הוא אמר והתיישב בשולחן פנוי.
שלפתי תפריט מהמגירה והתקדמתי לעברו. הוא הסתכל עלי בצורה מוזרה שלא ניתן להסביר. גם הוא היה נראה מבולבל.
ערכתי את השולחן ושמתי עליו את התפריט. הוא פתח אותו באיטיות והחל לקרוא. לאחר כמה רגעים הוא החליט.
"אני אקח את המאפה המיוחד שלכם וקפה רגיל, תודה." הוא אמר ובהה לי היישר לתוך העיניים.
"בחירה טובה." סיננתי ולקחתי את התפריט בחזרה, התחלתי להתקדם לעבר המטבח.
"היי, חכי רגע אחד" הוא לפתע עצר אותי והסתובבתי באיטיות לעברו. "כן?" שאלתי עם חיוך קטן שמלווה בפחד.
"קוראים לך במקרה… שרלוט? שרלוט אליסון?" הוא שאל ובזה הרגע נפתחו עיני כלא נפתחו מעולם.
מי זה, איך הוא יודע איך קוראים לי ולמה הוא מוכר לי? – אלפי שאלות הציפו אותי באותו הרגע.