my hero-פרק 5+6.

מנקודת המבט של רייצי:

"רייצ',קומי" לחש ליאם בעדינות, "אני קמה" אמרתי ופתחתי את עיניי באיטיות.
"בוקר טוב" לחשתי בעייפות, "קדימה" אמר ליאם בחוסר סבלנות והרים אותי.
לקחו לי מספר שניות כדי להבין את הסיטואציה, "ליאם, תוריד אותי עכשיו" צעקתי.
"עד שתגיעי למקלחת יעבור נצח, אני פשוט אקצר את זה" הוא צחקק ורץ במעלה המדרגות.
"מרוצה?" שאלתי עצבנית, "אני אשקר אם אגיד שלא" הוא אמר ורכן לנשיקה.
"ממש לא" אמרתי והסטתי את ראשי, "בבקשה" הוא אמר והסתכל עליי בפאפי פייס.
"תפסיק עם הפרצוף הזה" אמרתי ונתתי לו נשיקה קטנה,אך הוא סירב לעזוב אותי.
התנתקתי ממנו וחייכתי, "ביי" אמרתי,מתגרה בו וסוגרת את הדלת.
יצאתי לאחר מספר דקות, וירדתי לקומה התחתונה, ריחות נעימים מילאו אותה.
נעמדתי ליד השיש ולפתע הרגשתי את ליאם מחבק אותי.
"בייבי" הוא אמר ונשק לי, "אני אוהבת אותך" אמרתי והסתובבתי אליו.
"ציינתי אי פעם שאת יפיפיה?" הוא שאל וחייך אליי, "ציינתי פעם שאתה חתיך?" שאלתי.
כן כאלו אנחנו, הזוג הדביק,המאוהב (:

מנקודת המבט של אלה:

"בסדר לואי" אמרתי בעצבנות, מאז שהוא בלהקה,כבר בקושי ויש לו זמן אליי..
לכן, היום אנחנו עוברים לגור יחד,אבל אני מפחדת,אנחנו רבים על כל שטות, אבל מבליגים.
חוזרים כל פעם על אותן טעויות.
לואי לקח את מזוודותי בידיו, מבליט את שריריו, לא משנה כמה נריב, בכל מבט בו,הפרפרים בבטני משתוללים.
עלינו לרכבו, "בייב,היום יש מסיבה אצל אד" לואי אמר, רק לא זה,אני אצטרך ללבוש עקבים ושמלה מפוארת,כרגיל..
"נהדר, לא הייתי במסיבה זמן רב" אמרתי בחיוך מזויף.
"גם אני לא שמח ללכת,את חושבת שאני לא רוצה לשבת בבית ללילה אחד?" הוא שאל.
"לואי,אני אבוא,אתה לא שמעת אותי מתלוננת" אמרתי בכעס.
"את גם לא היית מרוצה" הוא מלמל.
"טוב,אין סיבה לריב" אמרתי בחיוך ונישקתי אותו.
הגענו לביתו של לואי אחרי נסיעה ארוכה, או שאולי עליי להגיד,הבית שלנו..

מנקודת המבט של לי-אן:

"ביי מלאכית קטנה שלי" אמרתי והכנסתי את רייצל לגן.
"ביי אמא" היא אמרה וחייכה אליי.
הלכתי לאוניברסיטה,מלאה בחששות,מנהל מחלקת המדעים זימן אותי אליו.
הגעתי למשרדו,עצבנית מהרגיל, נשכתי את שפתיי ללא הפסקה.
"שלום" הוא אמר כשנכנסתי, "דבי,הביאי לנו קפה בבקשה" הוא אמר למזכירתו.
"לי,אמש פנו אליי זוג מדענים בעלי חברה גדולה ומצליחה, הם ביקשו המלצות לעובדים חדשים, ולכן החלטתי להמליץ עלייך" הוא אמר בחיוך, "אבל,אני עוד לא סיימתי את לימודי" אמרתי בחשש,
"אני יודע,את לא תצטרכי,את מקבלת את התואר, ואם המועצה תאשר, תוכלי להגיש דוקטורט כבר בשנה הבאה, תוך כדי עבודה,אף פעם לא ניתקלתי בתלמידה כמוך" הוא אמר ולחץ את ידי.
"תודה רבה,אין לי מילים כדי להודות לך" אמרתי בגמגום קל.
"הביאי לי גאווה" הוא אמר וחיבק אותי.
יצאתי ממשרדו, שמחה ומחויכת, סוף סוף חיי הסתדרו.
הוצאתי את הפלאפון שלי, ואז ניזכרתי שאין לי למי להודיע זאת..

פרק 6:

מנקודת המבט של שחף:

הארי ואני הלכנו למשרד של הוריי, נרגשים ומתוחים כדי להגיד להם שאינני מוכנה לרשת את חברתם.
"אמא,אבא" אמרתי ופתחתי את דלת משרדם,"כן יקירה" אמרה אימי.
"אין דרך פשוטה להגיד את זה" התחלתי להגיד בגמגום.
"מותק,יש לנו חדשות טובות,את לא תיצטרכי לרשת אותנו" אבי אמר בחיוך.
"באמת,למה?" שאלתי נרגשת, "מנהל האוניברסיטה המליץ לנו על סטודנטית מוכשרת, לי-אן" אמרה אימי, והארי נראה מבועת.
"לי-אן?" הוא שאל כמעט בלי קול והביט בתופס הקבלה שלה.

מנקודת המבט של הארי:

לי-אן קופר,מצב משפחתי,אם חד הורית, אני לא מאמין,זאת היא.
צילמתי מהר את התופס, "שחף,אנחנו חייבים ללכת לזאיין עכשיו!" אמרתי לחוץ.
"בסדר" היא אמרה,לא מבינה את פשר לחצי.
—
"זאיין אתה חייב לראות את זה!" צעקתי כשנכנסתי לביתו, "את מה?" הוא שאל,קופץ מהספה.
"את זה" אמרתי והושטתי לו את האייפון שלי.
"ילדה?" הוא שאל בצרחה, "מה המספר שלה?" הוא שאל במהירות,
"הוא לא נמצא כאן" אמרתי. "אבל יש כאן כתובת" אמרתי והראתי לו אותה.

מנקודת מבט של זאיין:

חיכיתי יומיים,לא הצלחתי להתאפק עוד,החלטתי ללכת אליה.
הגעתי לבית שנראה די גדול יחסית לשני אנשים שגרים בו,אבל מי אני שאשפוט על בתים גדולים.
השעה הייתה שבע בערב, אני מקווה שהיא נמצאת בביתה.
"מי זה?" היא שאלה כשדפקתי בדלת, לא עניתי, ידעתי שאם אענה היא לא תפתח לעולם, אז פשוט דפקתי בדלתה שוב.
היא פתחה את הדלת,היא הייתה יפיפיה,לבושה באוברול כחול,אוחזת בידה ילדה חמודה ויפה.
החיוך שהיה על פניה נמחק ברגע שראתה אותי, "לי" אמרתי בלחש, בוחן אותה שוב ומחייך.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה עצבנית, "סוף סוף מצאתי אותך" אמרתי והתקרבתי אליה,אך היא נסוגה אחורנית.
"למה באת, כדי ליצור באלגן נוסף?" היא שאלה והניחה את הילדה, "לכי לחדרך רייצל" היא אמרה לה.
"אנחנו צריכים לדבר" אמרתי לה, "אין לנו על מה" היא אמרה וניסתה לסגור את הדלת.
הייתי חזק ממנה,היא לא הצליחה, נכנסתי בכוח.
"נכנסת,מה אתה רוצה עכשיו?" היא שאלה וגלגלה את עיניה.
"היא שלי?" שאלתי, היא השפילה את מבטה ושתקה.
"הבנתי" אמרתי ושיחקתי עם אצבעותי, "עכשיו אתה רוצה ללכת?" היא שאלה בלחש.
"את נורמלית?" צעקתי "שקט" היא לחשה, "כרגע נודע לי דבר לא פשוט במיוחד, ואת רוצה שאני אלך?" שאלתי.
הילדה התקרבה אלינו, "אמא" היא אמרה והושיטה את ידיה הקטנות לעבר לי.
לי הרימה אותה.
"מי זה?" היא שאלה בקולה הילדותי והצביעה עליי, "אני זאיין" אמרתי וחייכתי אליה.
"שלום" היא אמרה ונופפה אליי.