my hero-פרק 4.

מנקודת המבט של לי-אן:
-שנת 2013-
כבר שנתיים שאחותי מתה.
כבר שנתיים מאז שאמא שלי התאבדה.
כבר שנתיים שהבן אדם הכי חשוב לי בעולם היא רייצל.
כבר שנתיים ושמונה חודשים שאני לא עם זאיין.
כבר שלוש שנים מהפרידה שלנו.
אני,כבר לא עומדת בזה..
כבר כמעט ארבע שנים שאני לומדת באוניברסיטה,מגיל 17.
ללמוד,לגדל ילדה לבד ולשמור זאת בסוד, אני כבר מתמוטטת.
היום הזה, שחרוט במוחי, שאחותי מתה,שאימי מתה, אבל נוצרו חיים חדשים,רייצל הקטנה..
מנקודת מבט של שחף:
הארי לקח אותי למעין פארק, "איפה אנחנו?" שאלתי אותו. "בפארק" הוא ענה,כמה צפוי..
"את רוצה להגיד לי למה רבת עם הורייך?" הוא שאל.
"הם רוצים שאני הוריש את החברה שלהם, והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להיות מדענית חננה" אמרתי בגועל. "יש לי שתי שאלות, הראשונה,למה?" הוא אמר, "מכיוון שאני מתעניינת באופנה לא בחומצות ואבקות מוזרות,הרי מי אוהב אותם?" שאלתי בציניות(אבל בואו נודה בזה, מדעייכס).
"הכרתי מדענית,זאת אומרת סטונדטית למדעים,והיא ממש לא חננה.. והשאלה השניה שלי, למה הם כבר חושבים על הורשת החברה?" הוא שאל, "מכיוון שהם עומדים למות" אמרתי והשפלתי מבט, "אני לא רוצה לדבר על זה".
"למה אתה מוכר לי?" שאלתי אותו ובחנתי את פניו,מנסה להעביר נושא.
"i know youve never loved the sound of your voice on tape you never want to know how mach you weigh you still have to squeese into your jeans but youre porfect to me "
הוא שר לי,"נזכרת?" הוא שאל בחיוך.
"טוב,בואי לביתי,את תאהבי את חבריי" הוא אמר ולקח את ידי.
מנקודת המבט של אביה:
"אני מצטערת ניילר, אבל אני לא יכולה להישאר ידידה שלך" אמרתי דומעת.
"אבל אביה, למה?" הוא שאל עצוב, "סליחה" אמרתי וחיבקתי אותו, "מקווה שתבין בעצמך" אמרתי ויצאתי.
איך הוא לא שם לב,מאז ומתמיד אהבתי אותו.
מגיל תשע,בנשיקה הראשונה שלנו, נגעלנו אחד מהשני כל כך.
לא דיברנו שבוע אחר כך..
ועכשיו לא נדבר יותר לעולם..
כשהיינו בני 14, והיינו חברים, רק כי לכל החברים שלו היו חברות ולו לא.
אני מאוהבת בו (: