my hero-פרק 15.

דבר ראשון אני רוצה להגיד סליחה לבנות המוכשרות(אביה אחמאחמ)
באתר הזה שאין לי זמן לקרוא את הסיפורים שלהם ובקושי לרשום אני מצליחה..
וגם שיניתי לרייצל את השם מכיוון שאחרי זמן מסוים נמאס לי משמות, סורי (:
ועכשיו,הפרק (:

"את נורמלית?" שאל זאיין בעצבים.
"אני כל כך מצטערת; זה..זה היה בטעות.." מהרתי להתנצל.
"את מטריפה אותי" הוא צעק,מצמיד אותי לקיר.
"זאיין תירגע" לחשתי בפחד, מה הוא יוכל לעשות לי..
"אבא" שמעתי את צעקתה של ג'וליה.
"אבא כאן" אמר זאיין ברוגע כשעדיין מבט מעוצבן בפניו.
"למה אתה כועס אבא?" שאלה אותו ג'וליה.
"אני לא כועס בובה" זאיין אמר, חיוך עולה על פניו.
ג'וליה הלכה חזרה לאביה, " אנחנו חייבים לדבר" אמרתי מיד, רצינית.
"לי, אני אוהב אותך, באמת" זאיין אמר, רגוע פתאום.
הסמקתי כהוגן, חיוך עולה על פני והבטן שלי מתחילה לרעוד.
"גם אני אוהבת אותך" אמרתי, משעינה את ראשי על חזהו.
"אני כל כך מצטער" הוא אמר.
"על מה?" שאלתי,תומההת.
"על שנתיים שלמות שלא הייתי שם בשבילך,בשביל ג'וליה.." הוא אמר,מניח יד על ליבו.
יצאנו חזרה אל הסלון, נייל ואביה ישבו ושיחקו עם הקטנה.
"לי, איך הסתדרת שנתיים לבד איתה?" שאלה אביה.
"לא הייתי לבדי,חברותי רייצל ושאנון עזרו לי .." הסברתי לה.
"בכל זאת,הם לא היו צריכים להישאר ערים בלילות איתה, לדאוג לה תמיד ולגדל אותה" היא הסבירה את שאלתה.
"את צודקת,אבל אני לא רוצה להתלונן.." צחקקתי.
"למה?" שאלה אביה, מתעניינת.
"אני מאמינה שלא צריך להסתכל אחורה בחרטה.." הסברתי.
"וואו,הגישה שלך כל כך נכונה אך קשה ליישום.." אמרה אביה. נפעמת.
"אני פשוט אוהבת את ג'וליה ואני לעולם לא אוותר עליה" אמרתי ושמעתי את זאיין נחנק מהקפה שלו ומשתעל..