My dream boy- סיפור על נייל פרק 7

״סושי עם סלומון.״ ליאם אמר את הזמנתו, ״מה לך אמילי?״ הוא פנה אליי.
״סושי צמחוני.״ אמרתי וחייכתי.
״ארבעים דולרים.״ המוכרת חייכה לעברנו.
ליאם נתן לה את הכסף והלכנו לשבת במקום פנוי.
״תודה.״ אמרתי שהתיישבנו.
״על מה?״ הוא גיחך.
״שאתה עוזר לי להתמודד עם הכל. שאתה לצידי בזמן שכולם נגדי, שלקחת אותי להגנה העצמית ושאתה לא שופט אותי-כמו כולם.״ אמרתי. נאנחתי מעט. אף פעם לא אמרתי למישהו את מה שאני חושבת או מרגישה. תמיד שמרתי בלב, ספגתי את הפגיעות והכאב והמשכתי הלאה.
״אמילי-״ ליאם התחיל וקול האישה בכריזה קטעה אותו.
״אני אלך להביא את האוכל.״ הוא גיחך וקם.
זזתי מעט באי נוחות. אולי לא הייתי צריכה לומר את מה שאמרתי? אולי אמרתי זאת מהר מדי?
״רציתי לומר לך-״ הוא התחיל והתיישב.
התחלתי לאכול מן הסושי וכך גם הוא.
״מה רצית לומר לי?״ שאלתי בשקט.
״שאני יודע מה את מרגישה ועוברת. חוויתי את זה על בשרי. וגם אם לא הייתי עובר זאת, לא הייתי שופט אותך. כל אחד יודע את שמך-אבל לא את סיפורך. אני מבין אותך, אמילי, באמת. ואני אהיה פה עד שזה יעבור. אני אעזור לך להתמודד ולהתגבר על זה.״ הוא אמר וליטף את ידי.
״אתה מדהים!״ אמרתי ולגמתי מן הקולה.
״תודה. גם את, אמילי.״ הוא חייך וחזר לאכול.
״אז…יש מסיבה בעוד יומיים, בבית של חבר, ואני רוצה שתצטרפי אליי.״ הוא קבע.
״לא חושבת…״ אמרתי בכנות.
״למה לא?״ הוא לא הבין.
״אני לא אחת של מסיבות. תמיד קורה לי משהו. מעין חוק מרפי.״ אמרתי.
״אני מבטיח שלא יקרה לך כלום. את תהיי איתי.״ הוא הבטיח.
״אני צריכה לחשוב על זה.״ אמרתי בשקט והוא הנהן.

״הגעתי!״ קראתי בקול שפתחתי את דלת הבית.
״איפה היית, אמילי?״ אמי התקדמה אליי בפנים זעומות.
״ בסושי, הייתי עם ידיד.״ אמרתי והתקדמתי אל המטבח בלי להסתכל עלייה.
״למה לא הודעת לי?״ היא אמרה בקול כועס.
״חשבתי שאת עוד בניו-יורק.״ אמרתי בגלגול עיניים.
פתחתי את המקרר והוצאתי ממנו משקה תפוזים קר.
״חזרנו היום בצהריים.״ היא אמרה.
״יופי.״ אמרתי שמזגתי אל תוך הכוס את משקה התפוזים.
״מי זה הידיד הזה?״ היא שאלה והתיישבה באחד הכיסאות שניצבו על יד הבר.
״מישהו שהכרתי בסטארבקס. לא ממש בא לי לספר עליו.״ אמרתי ועליתי במדרגות אל הקומה העליונה.
נכנסתי אל חדרי וטרקתי את דלתי בחוזקה. הנחתי את כוס הזכוכית על השידה שניצבה אצלי בחדר וזרקתי את גופי על המיטה.
בהיתי בתקרה ומיליוני מחשבות התרוצצו במוחי.
כדאי לי ללכת למסיבה? ומה אם יקרה לי משהו?
קול צלצול של הודעה הפריע למחשבותיי.
הרמתי את האייפון שלי, בצג היה כתוב ׳ליאם׳
״חשבת על זה?״ קראתי שפתחתי את ההודעה.
״על מה?״ החזרתי לו תשובה.
״על לבוא איתי למסיבה.״ הוא שלח אחרי דקה.
״אני לא יודעת ליאם. אני מפחדת.״ שלחתי לו חזרה.
״אני אהיה איתך, מבטיח.״ הוא שלח וחייכתי אל המסך.
״או-קיי.״ שלחתי.
״עוד יומיים. תהיי מוכנה בשמונה בלילה. אני אבוא לאסוף אותך.״ הוא שלח והרגשתי איך גופי מתמלא בפרפרים של התרגשות.
״אני אהיה מוכנה.״ כתבתי והנחתי את האייפון בצד.

קרני השמש חדרו מבעד לחלוני וסינוורו את עיניי.
התרוממתי למצב ישיבה ושפשפתי את עיניי בעייפות.
״בוקר טוב, אמילי.״ סטלה נכנסה לחדרי שעל פניה חיוך.
״כן, בוקר…״ מלמלתי בעייפות.
אחרי יומיים שלא הייתי בבית הספר, אני הולכת היום.
התקדמתי באיטיות אל חדר המקלחת ועשיתי את ארגוני הבוקר שלי.
לאחר מכן יצאתי מן חדר המקלחת והתקדמתי אל ארוני. הוצאתי ממנו ג׳ינס וחולצה פשוטה. נעלתי את נעלי הסניקרס הבלויות שלי ותליתי את תיקי על גבי.
ירדתי במדרגות אל הקומה התחתונה ולהפתעתי הוריי ישבו בשולחן האוכל ואכלו ארוחת בוקר.
בדרך כלל הם יוצאים מוקדם לעבודה, כך שאני תמיד אוכלת לבד.
״בוקר טוב, אמילי.״ אמי בירכה אותי וחייכה.
״בוקר טוב.״ אמרתי שהתיישבתי.
לקחתי לעצמי שני פנקייקים ומעל שמתי סירופ מייפל.
״אתם לא צריכים להיות בעבודה?״ אמרתי אחרי כמה דקות.
״נתנו לנו יום חופש לפני שאנחנו טסים חזרה לניו-יורק.״ אבי אמר ולגם מן הקפה שלו.
״אה. אתם טסים שוב לניו-יורק?״ אמרתי בשקט.
״כן. אני מצטערת שלא יוצא לנו להיות הרבה ביחד.״ אמי אמרה ואני המשכתי לאכול בשקט.
״אני צריכה ללכת. להתראות.״ אמרתי ופתחתי את דלת הבית.
״אולי נלך לקניון אחרי שתסיימי?״ אמי שאלה לפני שיצאתי מהבית.
״אני לא יכולה. יש לי משהו לעשות.״ שיקרתי.
הייתי צריכה ללכת לקניון, בשביל לקנות שמלה למחר, אבל לא רציתי ללכת עם אמא שלי, רציתי ללכת לבד.
״הו, או-קיי, פעם אחרת.״ היא אמרה וחייכה.
חייכתי גם אני וסגרתי אחריי את הדלת.
התקדמתי אל רכבי והתיישבתי במושב הנהג.
התנעתי את הרכב ושירים שקטים בקעו מן הרדיו.
זמזמתי את השירים בשקט בדרך אל בית הספר.
אחרי כמה דקות הגעתי אל חניית בית הספר, החניתי את רכבי בחנייה ונעלתי אותו.
״הו, את מי רואים פה? שתדעי, לא היית חסרה לנו ביומיים האלו.״ סקוט אמר שראה אותי.
״תעזוב אותי, סקוט.״ אמרתי והמשכתי ללכת.
למרבה ההפתעה, סקוט שמע לי ועזב אותי. מוזר.
הנחתי שהוא בטח הלך לתכנן איזושהי מזימה.
סגרתי את הלוקר והתקדמתי לכיתת האנגלית.
התיישבתי בשולחן האחרון וחיכיתי שהשיעור יתחיל.
״בוקר טוב תלמידים.״ גברת ריי נכנסה בחיוך.
״בוקר טוב, גברת ריי.״ ענינו והיא החלה ללמד.
לא היה לי את הכוח ללמוד, לא הייתי מרוכזת.
חשבתי על הפגישה עם ליאם אתמול, על היום בבוקר, איך שסקוט הקשיב לי ועזב אותי, חשבתי על המסיבה מחר ועל מה שיכול לקרות בה.
לפתע רטט שהגיע מתיקי העיר אותי מהמחשבות.
הוצאתי במהירות את הטלפון מהתיק והסתכלתי על ההודעה שליאם שלח לי.
״היה לי כיף איתך אתמול. אוהב.״ חייכתי שקראתי את הכתוב.
״גם לי היה כיף, תודה על הכל. אוהבת.״ הקלדתי במהירות והכנסתי לתיקי.
הסתכלתי על השעון שניצב מעל הלוח. השעה הייתה עשרים לעשר. עוד עשר דקות והשיעור נגמר. מרוב ששקעתי בהרבה מחשבות, לא הרגשתי איך הזמן עובר.
״אז לסיכום, שיעורי הבית הם- עמודים עשרים עד עשרים ושלוש. יום טוב.״ גברת ריי נתנה את העמודים וכולם קמו בשביל לאסוף את חפציהם.
אספתי במהירות את חפציי והכנסתי לתיקי. התקדמתי אל הלוקר שלי והוצאתי ממנו את האוכל שלי ואת מחברת ביולוגיה לשעה הבאה.
התיישבתי במדרגות והתחלתי לאכול. היה שקט במסדרון בית הספר, כולם אכלו עכשיו בקפיטריה של בית הספר. אף פעם לא נכנסתי אליה, הרגשתי לא קשורה לילדים שנמצאים שם.
הצלצול התנגן בדיוק שסיימתי לאכול. קמתי במהירות והתקדמתי לכיוון המעבדות.
שעה של ביולוגיה ומסתיים היום.