My dream boy-סיפור על נייל פרק 6

״הגנה עצמית? אתה רציני?״ גיכחתי.
״את רואה אותי צוחק?״ הוא ענה במבט רציני.
״לא.״ עניתי בקצרה. הבנתי שהוא רציני. מאוד רציני.
״אז…אתה אומר שלמדת הגנה עצמית ואגרוף בשביל להתמודד בבית הספר?״ שאלתי שהחנה בחנייה.
״כן. יום אחד נטפלו אליי כמה נערים, הם היו יותר גדולים ממני. אמרתי לעצמי, שזהו זה הזמן שלך להראות מה אתה יודע.״ הוא התחיל לומר ודומם את המנוע.
הסתכלתי לבניין שניצב מולי. עליו היה כתוב בשלט גדול ׳בית הספר להגנה עצמית.׳
״ו…״ דירבנתי אותו להמשיך.
״ותפסו אותי. חשבו שאני זה שהתחיל והשעו אותי לכמה ימים.״ הוא אמר.
״אוי, זה מבאס.״ אמרתי והורדתי מעליי את החגורה.
״כן. אבל זה עבר. שניכנס?״ הוא אמר וחייך.
״נכנס.״ חייכתי גם אני וירדנו מן המכונית.
נכנסנו לבניין הגדול ואת פנינו קיבל בחור בעל גוף שרירי.
״ליאם, מה קורה, גבר?״ אותו הבחור בא אל ליאם וחיבק אותו מעין חיבוק גברי.
״הכל בסדר, מה איתך, מונסון?״ ליאם אמר וחייך.
״הכל מעולה. ומי זו הנערה היפה?״ הוא שאל והביט בי.
״זו אמילי. היא עוברת את מה שעברתי ואני רוצה שהיא תלמד להגן על עצמה.״ הוא הסביר לו.
״היי אמילי, אני ג׳ון מונסון. הייתי המאמן של ליאם ועכשיו, אני המאמן שלך.״ הוא אמר וחייך.
״נעים מאוד, אדון מונסון.״ אמרתי בנימוס ולחצתי את ידו.
״הו, בבקשה, תקראי לי ג׳ון.״ הוא אמר וצחק.
גיכחתי במבוכה והנהנתי.
התקדמנו לעבר חדר שניצב בסוף המסדרון ונכנסנו לתוכו. את רצפת החדר כיסו מעין שטיחי ספוג, על מנת שיוכלו ליפול ולא יקבלו מכות חזקות. ועל קירות החדר היו תלויות מראות.
בפינת החדר, ניצב ארון גדול, בו היה כל הציוד שנדרשו להשתמש.
״היי, ליאם. מה קורה, בחור?״ בחור הנראה בגילו של ליאם נכנס אל החדר והבהיל אותי במעט.
הסתכלתי עליו. הוא התאפיין בעיניים ירוקות, שיער חום קצר ועצמות לחיים מעט בולטות.
על היד היו לו מספר קעקועים, כמו שהיו על היד של ליאם. ושדיבר, שמעו את מבטאו הבריטי הכבד.
״היי, לואי. מה קורה? הרבה זמן שלא ראיתי אותך.״ ליאם התקדם לעבר הבחור העונה לשם לואי.
״הרבה זמן לא היית פה. מה גרם לך לחזור?״ הוא שאל וחייך.
״הבאתי ידידה. היא עוברת את מה שעברתי, וחשבתי שזה יעזור לה קצת.״ ליאם הסביר שוב את סיפורי.
״הו. שלום, אני לואי, את יכולה לקרוא לי לו, כמו שכולם קוראים לי.״ הוא אמר וגיחך.
״אמילי. אמילי וולפסון. נעים להכיר.״ אמרתי והגשתי את ידי על מנת ללחוץ את ידו.
״אנחנו לא בפגישה אצל המלכה. אצלנו מקבלים פנים בחיבוק, לא בלחיצת ידיים.״ הוא אמר וצחק.
הרגשתי איך פניי מאדימות ממבוכה. חייכתי ולואי חיבק אותי.
אני לא יודעת למה הרגשתי את זה, אבל שהוא חיבק אותי, צמרמורת עברה במורד גבי, חום גופו חימם במהירות את גופי והרגשתי שאני לא רוצה להפסיק לחבק אותו.
לבסוף, אחרי כמה שניות, הוא התנתק מן החיבוק ונעמד על יד ליאם.
״הו, אני רואה שגם לואי פה. מצויין.״ ג׳ון אמר שנכנס לחדר.
״אנחנו נתחלק לזוגות. ליאם ואמילי, ואני ולואי.״ ג׳ון חילק הוראות וליאם נעמד על ידי.
״אל תדאגי. יהיה בסדר.״ הוא לחש וחייך. הנהנתי והסתכלתי לעבר ג׳ון.
״אוקיי. אנחנו עושים דו-קרב. אמילי נגד לואי, ואני נגד ליאם.״ הוא אמר וכולם הנהנו.
״לאחד מכם, שאני אבחר!״ הוא אמר והדגיש את המילה ׳אבחר׳ ״הוא יחזיק סכין. וזה שיעמוד מולו יצטרך להתגונן מפני הסכין, אם תידקרו-תיפסלו.״ הוא הסביר.
פחדתי. אני יודעת שזה רק סיטואציה, ושזה לא אמיתי. אבל לא ידעתי מה אני אמורה לעשות. איך הייתי אמורה להגן על עצמי?
״לואי ואמילי, תגשו למרכז.״ הוא אמר והתקדמתי. נעמדנו אחד מול השנייה. לואי חייך והיה בטוח בעצמו, ולעומתו, אני עמדתי ורעדתי מפחד.
״לואי, אתה מקבל את הסכין. אמילי, את צריכה להגן על עצמך- אחרת תידקרי.״ ג׳ון הסביר והנהנתי.
בלעתי את רוקי בכבדות והסתכלתי על לואי שחייך לעברי חיוך מרגיע.
״בהצלחה.״ הוא אמר וסימן עם ידו להתחיל.
עוד לא הספקתי למצמץ ולואי רץ במהירות לעברי עם הסכין. לא יודעת איך, אבל האינסטינקט הראשוני שלי היה להתכופף ולואי מעד.
״יפה מאוד!״ שמעתי את קולו של ג׳ון מאחורי.
עוד לא הספקתי להתרומם ולואי כבר קם והתקדם לעברי.
ידעתי שאני לא אוכל לקום ולברוח, כמו שתמיד אני עושה שנטפלים אליי. אז התגלגלתי מתחתיו ונעמדתי.
לפתע הרגשתי כמו בסרט ׳מהיר ועצבני׳, הייתי מופתעת מעצמי שאני מצליחה לעשות דבר שאני לא יודעת כלום עליו.
המחשבות שלי נקטעו שלואי התקדם לעברי ונעמד מולי.
״אמילי, מה את אמורה לעשות עכשיו?״ ג׳ון צעק לעברי.
״אין לי מושג!״ צעקתי והרגשתי חסרת אונים.
״תחשבי אמילי, תחשבי.״ הוא צעק לעברי.
לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לחטוף מידו את הסכין.
אך ללא הצלחה. לואי תפס אותי והפיל אותי אל הקרקע.
״פסולה. לואי מנצח בסיבוב הזה.״ ג׳ון אמר ולואי עזר לי לקום.
״היית מעולה! כל הכבוד.״ הוא אמר שעזר לי.
״תודה. גם אתה.״ אמרתי וחייכתי.
חזרתי לעמוד על יד ליאם והוא חייך לעברי.
״מה?״ שאלתי מגכחת.
״אמרת שאת לא יודעת כלום על הגנה עצמית.״ הוא הזכיר את מה שאמרתי לו.
״אני באמת לא יודעת כלום.״ אמרתי.
״זה לא היה נראה ככה. היית נראית כמו אחת שמתאמנת שנים. כל הכבוד אמילי.״ הוא אמר וחיבק אותי.
״תודה.״ מלמלתי.
״ליאם, גש הנה.״ ג׳ון אמר וליאם נעמד מולו.
״לי יש את הסכין. אתה זה שצריך להתגונן.״ ג׳ון הסביר וליאם הנהן.
לואי נתן להם סימן והם החלו.
בהתחלה, ליאם התגלגל על הרצפה, מה שגרם לג׳ון למעוד מעט.
ולאחר מכן, ליאם התרומם, עלה על גופו של ג׳ון וחטף ממנו את הסכין.
הייתי המומה. איך הוא הצליח לעשות דבר כזה?
באמת צריך שנים של ניסיון ואימונים בדבר הזה.
״כל הכבוד! עבודה טובה.״ ג׳ון אמר שסיימו.
״היית מעולה. לא ידעתי שאתה כל כך טוב.״ אמרתי שליאם נעמד מולי.
״יש הרבה דברים שאת לא יודעת עליי עדיין.״ הוא אמר והדגיש את המילה ׳עדיין׳.
״אני מבינה.״ אמרתי, ״גם עליי יש הרבה דברים שלא יודעים.״ מלמלתי לעצמי.
״אמרת משהו?״ הוא פנה אליי.
״לא.״ חייכתי.
״סיימנו כאן, את רוצה ללכת לאכול צהריים ביחד?״ הוא שאל שיצאנו מן החדר.
״אוקיי.״ הסכמתי והוא חייך.
״סושי, הולך?״ הוא שאל והנהנתי.
״ביי חבר, נדבר.״ ליאם נפרד מלואי שעמדנו לצאת מן המקום.
״יש מסיבה ביום שישי, אתה בא?״ הוא שאל את ליאם.
״יכול להיות שכן. נדבר.״ הוא ענה לו.
״ביי אמילי.״ לואי פנה אליי.
״ביי לואי.״ חייכתי ויצאנו מן המקום.
״אז…איך היה?״ ליאם שאל אותי שהתניע את המכונית.
״משחרר.״ אמרתי ונאנחתי.
״מה זאת אומרת?״ הוא גיחך.
״משחרר את העצבים שצברתי בתוכי. תודה ליאם, זה באמת עזר לי.״ אמרתי ונישקתי את לחיו.
״אין בעד מה, אמילי, אני באמת שמח שזה עזר לך.״ הוא חייך.
״תודה. תודה על הכל.״ חייכתי.