My dream boy-סיפור על נייל פרק 4

״סטלה?״ אמרתי בזמן שירדתי במדרגות אל הקומה התחתונה.
לא הצלחתי להמשיך לישון. הפחד לחלום את החלום הזה גבר על העייפות שלי.
״סטלה?״ צעקתי שוב. אך הבית היה ריק. ההורים שלי בניו יורק וסטלה בטח הלכה לקניון עם חברות.
החלטתי לעלות חזרה להתלבש. לבשתי ג׳ינס ארוך וחולצה ארוכה, מעל לבשתי את המעיל המחמם שלי. לקחתי את המפתחות למכונית ואת הטלפון שלי.
נעלתי את הבית ונכנסתי אל המכונית.
התחלתי בנסיעה לכיוון חנות הסטארבקס. קיוויתי מאוד שאני לא אראה שוב את ליאם.
החניתי את המכונית וירדתי. נכנסתי אל החנות וראיתי את ליאם עומד בקופה. יופי אמילי, יש לך המון מזל בחיים.
״שלום, אני רוצה שוקו חם מקופלת.״ אמרתי את ההזמנה הרגילה שלי.
״שבעה דולרים.״ ליאם הסתובב ונעצר שראה שזו אני.
״אוקיי.״ אמרתי והוצאתי שבעה דולרים מן הכיס. לא רציתי לתת לו את תשומת הלב, רציתי להתעלם על מנת לא להיכנס איתו לשיחת חולין מיותרת.
״תודה רבה.״ אמרתי שהגיש לי את השוקו.
״היי, אמילי, את לא חושבת שאנחנו צריכים לדבר?״ הוא לפתע אמר מאחוריי.
״על מה בדיוק?״ שאלתי וגיכחתי.
״על ההודעה שנשלחה לך אתמול. על מה שאמרת לי.״ הוא אמר.
״אתה לא צריך להתערב לי בחיים. אני לא מכירה אותך, אתה לא מכיר אותי- אנחנו לא מכירים!״ צעקתי.
״אמילי, אני רק רוצה לדעת למה שלחו לך דבר כזה. לא ביקשתי ממך לספר לי את כל מה שעברת.״ הוא אמר והניף את ידיו באוויר.
״זה סקוט. ילד מהכיתה שלי. הוא מפעיל את ה׳חרם׳ נגדי.״ אמרתי לבסוף ונאנחתי, ״אם אפשר לקרוא לזה ככה…״ מלמלתי לעצמי בסוף.
״היי, אמילי.״ לפתע שמעתי קול מוכר קורא מאחוריי.
הסתובבתי ובאותו הרגע רציתי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי. ראיתי את סקוט מתקדם אליי וחיוך זממי על פניו.
״מה סקוט?״ אמרתי באדישות. שאמרתי את שמו של סקוט ראיתי את ליאם מתרומם מעט.
״לא החזרת לי תשובה על השאלה ששאלתי אותך.״ הוא אמר. הוא התכוון להודעה ששלח אתמול.
״לא, אני חיה ונושמת.״ אמרתי.
״חבל. קיוויתי לשמוע את ההודעה שמתת.״ הוא אמר וצחק.
״כדאי שתירגע.״ לפתע ליאם התערב. הרגשתי באותו הרגע מבוכה. אני חושבת שהאדמתי.
״ומי אדוני?״ סקוט גיחך.
״ליאם, אל תתערב!״ פניתי אל ליאם.
״אני כן אתערב. למה אתה שולח לה דברים כאלו? היא לא תמות בקרוב, כדאי שתפנים זאת.״ ליאם אמר והסתכל עמוק לעיניו של סקוט. ראיתי איך ידיו מתכווצות לאגרופים.
״ליאם…״ לחשתי. הוא הסתובב והביט בעיניי. בשנייה שהוא הסתכל בעיניי, הוא הרפה את גופו ונשם עמוק.
מה גורם לו לעזור לי? למה הוא רוצה לעשות דבר כזה?
״תקשיב לי טוב, אם תתקרב אליה עוד פעם אחת, אני נשבע שיהיה לך עסק איתי.״ ליאם אמר. אני מרגישה כאילו אני מכירה אותו שנים ולא יומיים.
״אתם אפילו לא מכירים. למה אתה מתערב?״ סקוט אמר ופנה אליי.
״ניפגש יום ראשון, כן?״ הוא אמר וגיחך.
לא עניתי. שתקתי. הוא הפנה את גבו וחזר אל מכוניתו.
״לא היית צריך להתערב! אני לא מכירה אותך, ליאם. אני לא רוצה שתתערב. אלו החיים שלי! תעזוב אותי בשקט ליאם, פשוט תעזוב.״ אמרתי ומחיתי את הדמעה שזלגה על הלחי.
״אמילי, תתני לי לעזור לך. את לא יכולה להתמודד עם כל העולם לבד.״ הוא אמר.
״אני לא רוצה עזרה ורחמים מאף אחד! אני יכולה להתמודד לבד. אני מתמודדת עם זה לבד כבר שש שנים.״ צעקתי והתקדמתי אל המכונית שלי.
לא חיכיתי שהוא יענה. התנעתי את מכוניתי ונסעתי חזרה הביתה.
אחרי נסיעה של רבע שעה, החניתי בחניית ביתי ונכנסתי הביתה.
ראיתי את הוריי ישובים על הספה, רואים סרט.
״איפה היית?״ אמא שלי שאלה. היא אפילו לא הסתכלה עליי.
״בסטארבקס.״ אמרתי ועליתי לחדרי.
אין לי את הכוחות להמשיך לדבר איתם.
נשכבתי על המיטה הגדולה שלי ונאנחתי.
רציתי לצעוק. שכולם ישמעו אותי.
למה לעזאזל הוא התערב? אני לא רוצה שיתערבו לי בחיי כמו שאני לא מתערבת לאנשים. זו לא בקשה כל כך גדולה.
אני יכולה להתמודד עם זה לבד, אני מתמודדת עם זה שש שנים. כבר פיתחתי בעקבות זה עור של פיל, אני כבר לא מתייחסת לדברים האלו.
אז למה הוא ממשיך להתעקש לעזור לי ולהתערב?
הכיתי בחוזקה את הכרית שעל ידי.
׳לעזאזל.׳ צעקתי. אני חושבת שכל הרחוב שמע את צעקתי.
״הכל בסדר אמילי?״ אמא שלי לפתע נכנסה לחדרי.
״כן. תעזבי אותי.״ אמרתי והתהפכתי כך שגבי היה מופנה לאמי.
״את רוצה לדבר על זה?״ היא לחשה.
״לא. אני לא צריכה עזרה של אף אחד.״ אמרתי ושיחקתי בקצוות שיערי.
״שתרצי לשפוך את הלב אמילי, את יודעת איפה למצוא אותי.״ היא אמרה וסגרה את הדלת.
אני לא מבינה למה אף אחד לא מבין את זה? זה עד כדי כך לא ברור? זה לא ברור שאני לא רוצה את הרחמים האלו? זה לא ברור שאני לא רוצה שיתערבו בחיי האישיים? זה לא ברור…?