My dream boy-סיפור על נייל פרק 2

חשבתי כבר בעבר על להתאבד, על לסיים את חיי בשנייה אחת. אבל המחשבה על לתת לאנשים את מבוקשם מנעה אותי מלהתאבד.
נכנסתי למקלחת ופתחתי את זרם המים, התפשטתי ונכנסתי אל מתחת לזרם המים החמים.
שטפתי את גופי מכל הבכי, הפגיעה והמחשבות הרעות.
אני לא אתן לילדים שמתנכלים אליי לראות אותי סובלת, אני לא אתן להם לראות אותי מסיימת את חיי. הרי החיים יפים, ויש לי עוד דרך ארוכה. ואולי, הכל ישתנה יום אחד, אני לא אהיה מי שאני עכשיו, יהיו לי חיים שונים. זה אולי יהיה עוד הרבה זמן, אבל זה יקרה.
״אמילי, אמילי!״ שמעתי את קולה של אמי מחוץ לדלת המקלחת.
״כן?״ אמרתי שסגרתי את זרם המים.
״תצאי! אני רוצה לדבר איתך.״ היא אמרה ושמעתי את צעדיה הולכים ומתרחקים.
נאנחתי ויצאתי מן המקלחת. התלבשתי במהירות וירדתי לקומה התחתונה.
״על מה רצית לדבר?״ שאלתי את אמי שישבה בסלון.
״למה לא סיפרת לי?״ היא הסתכלה עליי וראיתי בעיניה ניצוץ של כאב ואכזבה.
״לספר לך את מה?״ שאלתי לא מבינה והתיישבתי בספה שמולה.
״על כל מה שאת עוברת בבית הספר אמילי, על הפגיעות, ההעלבות, הבריונות.״ היא אמרה ולגמה מן ספל התה שהחזיקה בידה.
״מתי כן יכולתי לספר לך? את ואבא כל היום עובדים, ושאתם חוזרים זה כבר מאוחר ואתם עייפים.״ אמרתי בטון גבוה.
״אני יודעת אם, אבל יכולת לספר לי על זה.״ היא אמרה.
״זה החיים שלי! ואני לא חושבת שזה כל כך אכפת לך מה קורה לי ומה אני עוברת מאז כיתה ז׳.״ אמרתי וקמתי ממקומי. לבשתי את המעיל העבה שלי ויצאתי מן הבית בריצה.
״אם, תחזרי מיד!״ שמעתי את קולה של אמי מאחוריי.
לא עניתי, המשכתי ללכת, הייתי חייבת לשאוף קצת אוויר.
הדמעות החלו לזלוג והגעתי לפינה מרוחקת בגן השעשועים שליד ביתי.
היה שקט, אף אחד לא היה בשעות האלו בחוץ. אני חושבת שכרגע, רק אני והציפורים היינו ערים.
״ילדה? את בסדר?״ לפתע שמעתי קול לא מוכר מאחוריי. קמתי בבהלה ממקומי. פחדתי, לא ידעתי מה לעשות.
״כן, אני בסדר.״ אמרתי בקצרה והתחלתי להתקדם לעבר ביתי.
״היי! תעצרי רגע.״ הבחור צעק אליי.
״מה?״ נעצרתי בפתאומיות והוא נעמד מאחוריי.
״אני ליאם, ואת?״ הבחור הציג את עצמו והושיט אליי את ידו.
״אמילי.״ אמרתי והסתובבתי על מנת להמשיך בדרכי.
״תעצרי רגע.״ הוא אמר והחזיק בידי.
״אתה מכאיב לי.״ אמרתי והסתכלתי לעבר ידו שהחזיקה במפרק ידי.
״מצטער. את רוצה לספר מה קרה?״ הוא שאל.
אני לא מכירה אותו אפילו דקה וכבר יש לו את האומץ לשאול אם אני רוצה לספר מה קורה לי בחיים הארורים האלה.
״לא. זה לא עניינך.״ אמרתי.
״אוקיי, אם תרצי לדבר אני גר בסוף הרחוב.״ הוא אמר.
הוא באמת חושבת שאם יקרה לי משהו אני אבוא אליו?
״תודה, אבל אני לא חושבת שאם יקרה לי משהו אני אבוא אלייך.״ אמרתי וגלגלתי את עיניי.
״לא אמרתי שאת חייבת. אמרתי אם את רוצה.״ הוא הרים את קולו.
״אני הולכת הביתה, תודה בכל מקרה. לילה טוב.״ אמרתי והמשכתי ללכת.
״לילה טוב, אמילי.״ הוא צעק ולחש את שמי בסוף.
״לילה טוב, ליאם.״ מלמלתי לעצמי וחציתי את הכביש.
פתחתי את הדלת בשקט ואף אחד לא היה בקומה התחתונה. פשטתי את מעילי ותליתי אותו על מתלה המעילים. עליתי אל הקומה העליונה, הוריי כבר ישנו. נכנסתי אל חדרי ונרדמתי מתחת לפוך המחמם.
•
התהלכתי במסדרון שעל קירותיו ציורים מוזרים.
נגעתי באחד הקירות, ועל ידי היה צבע אדום.
הרחתי אותו מעט, על מנת להבין מה זה.
נבהלתי שהבנתי שהצבע האדום שעל הקירות הוא בעצם דם.
״יש פה מישהו?״ שאלתי בקול חלש. פחדתי.
״תלכי בעקבות הציורים.״ שמעתי קול מהדהד.
״מי אתה? מה אתה רוצה?״ צעקתי אל החלל הריק.
המשכתי ללכת בעקבות הציורים, עשיתי את מה שהקול המוזר אמר לי.
הסתכלתי על הציורים, הם היו מוזרים. בעלי חיים עם ראש אדם, בני אדם עם ראש ערוף, והכל מצויר מדם.
הגעתי אל סוף המסדרון, היה מבוי סתום.
״הנה, הגעתי! עכשיו, תוכל לספר לי מי אתה?״ צעקתי שוב אל החלל הריק.
״את תדעי בבוא הזמן.״ הוא אמר.
״איך יוצאים מפה?״ אמרתי ובעטתי בקיר שמולי.
״אי אפשר לצאת מפה. זה מבוך שאין לו סוף.״ הוא אמר.
״לעזאזל, אני לא אוכל להישאר תקועה כאן לנצח. תעזור לי!״ צעקתי והרגשתי את הדמעות זולגות על לחיי.
״אני לא אוכל לעזור לך. את תצטרכי להסתדר לבד.״ הוא אמר.
״תחזור! תחזור! תגיד לי איך לצאת מפה. בבקשה.״ צעקתי. אך הוא לא ענה חזרה.
•
קמתי בבהלה וקרני השמש סינוורו אותי. הנחתי את ידיי על עיניי והגפתי את התריסים.
״בוקר טוב אם.״ סטלה נכנסה אל חדרי.
״אני מרגישה לא טוב, אני חושבת שאשאר בבית.״ שיקרתי. הרגשתי מעולה, אבל הייתי עייפה מדי בשביל עוד יום גרוע בבית הספר.
״אוקיי, אני אלך להכין לך תה.״ היא חייכה וסגרה אחריה את הדלת.
נשכבתי חזרה ונאנחתי. למה בכל חלום שלי הקול הזה מופיע? מה הוא רוצה ממני? מה הוא מנסה לומר לי? הייתי מיואשת כבר מלשחק משחקי בלשים, נאנחתי ועזבתי את המחשבות על החלום המוזר בצד.
סטלה לפתע פתחה את הדלת והגישה לי ספל תה.
״תודה.״ אמרתי שלגמתי מעט מן התה החם.
״אם תרצי משהו, תאמרי לי.״ היא אמרה והנהנתי. היא יצאה מן החדר וסגרה את דלתי.
הנחתי בצד את ספל התה והדלקתי את המחשב הנייד שלי.
התחברתי לפייסבוק שלי ומיד אלפי הודעות נשלחו לי.
׳מסריחה!׳, ׳זונה!׳, ׳שמעתי שאת חולה במחלת מין.׳, ׳תתאבדי!׳
קראתי את כל מה שכתבו לי, הרגשתי גוש ענק שחונק את גרוני, הדמעות כבר ממזמן זלגו והרטיבו את לחיי. הרגשתי חסרת אונים, הרגשתי בודדה. הרגשתי שאני רוצה לסיים עם החיים האלו למרות שלא רציתי לתת להם את מבוקשם.
כיביתי את המחשב הנייד ועצמתי את עיניי. נרדמתי בתקווה לא לחלום שוב את החלום המוזר שאני חולמת בכל לילה.