My dream boy-סיפור על נייל פרק 1

השעון המעורר צלצל והורה על השעה שבע בבוקר.
״אוח.״ גנחתי בעצבים וגיששתי אחר משקפי הראיה שלי שהונחו על השידה שלצד מיטתי.
אחרי ויכוח ביני לבין עצמי אם לקום לעוד יום גרוע או לא החלטתי לקום וגררתי את רגליי אל חדר המקלחת שנמצא בחדרי.
הסתכלתי במראה והשיער שלי היה באלגן אחד שלם. צחצחתי במהירות שיניים, שטפתי פנים וקלעתי במהירות צמה בשיערי.
התאפרתי עדין והתקדמתי אל ארוני הגדול.
הוצאתי ממנו ג׳ינס ארוך וחולצה שעליה מצוייר סמיילי.
לבשתי בגדים פשוטים יחסית לזה שאני יכולה לקנות כל בגד יוקרתי, אך לא רציתי זאת, לא מתאים לי כל היוקרה הזו.
לקחתי את תיק הגב שלי, הרכבתי את משקפי הראיה הגדולות בעלות המסגרת השחורה וירדתי במדרגות אל הקומה התחתונה.
״בוקר טוב.״ חייכתי את סטלה שעמדה במטבח והכינה טוסטים.
״בוקר טוב חמודה.״ היא השיבה לי חיוך אמהי ואוהב.
״מתרגשת לקראת תחילת השנה האחרונה שלך?״ היא שאלה בהתרגשות.
״כן, מאוד.״ קולי היה ציני וגלגלתי את עיניי, סטלה בתגובה רק צחקה.
״אבא ואמא כבר יצאו?״ שאלתי בזמן שלגמתי מן השוקו החם.
״כן.״ היא ענתה בקצרה והושיטה לי את הטוסט שהכינה.
״תודה, ניפגש בצהריים.״ אמרתי ויצאתי אל המכונית שלי שעמדה בחנייה.
קפצתי אל מושב הנהג והדלקתי את הרדיו. שירים שאני אוהבת החלו להתנגן, התנעתי את המכונית והחלתי בנסיעה תוך כדי זמזום השירים שהתנגנו.
אחרי נסיעה של עשר דקות החניתי את מכוניתי בחניית בית הספר וירדתי.
התקדמתי אל כיתת המדעים שבה אני לומדת שעתיים בכל יום.
וואו, ממש תחילת שנת לימודים מהנה.
התיישבתי בשולחן האחרון וקראתי בינתיים את הספר האהוב עליי.
״היי, מה אתה עושה?!״ קראתי בעצבים לעבר הילד שחטף לי בפתאומיות את הספר.
״מסתכל, מה? אסור?״ הוא שאל וצחק.
״תחזיר לי!״ דרשתי וניסיתי לקחת בחזרה את הספר אך הוא היה יותר גדול וחזק ממני.
״בוקר טוב תלמידים.״ קולה של המורה גרם לאותו הילד להחזיר לי את הספר ולהתיישב.
״בוקר כן, טוב לא.״ מלמלתי לעצמי בעצבנות.
***

אתם בטח כבר יכולים לתאר איך עבר שאר היום, ניחשתם נכון- גרוע.
הצלצול התנגן ורצתי במהירות אל המכונית שלי, לא היה לי כוח לכל הקריאות גנאי והעלבות שבדרך.
קפצתי למושב הנהג ושוב השירים שברדיו התנגנו.
״אוח, מה עשיתי רע שכולם שונאים אותי?״ צעקתי והיכתי את ההגה.
״מה יש בך אמילי שגורם לכולם לשנוא אותך?״ דיברתי אל עצמי.
באמת שאני לא מבינה, זה שאני חכמה ומשקיעה בלימודים לא אומר שאני לא חברותית וכיפית.
התנעתי במהירות את המכונית והתחלתי בנסיעה מהירה לכיוון חוף הים.
אחרי חמש דקות בלבד הגעתי אל החוף, אל מקום המפלט שלי.
לקחתי את הגיטרה שישבה במושב האחורי והתקדמתי אל החוף.
התיישבתי מול הים והתחלתי לנגן מנגינה שצצה לי בראש.

התנעתי במהירות את המכונית וחזרתי חזרה אל ביתי. פתחתי במהירות עם המפתח הזהוב את דלת הבית והנחתי את תיקי בצד.
בבית שרר דממה, דממה שהייתי רגילה אליה. ההורים שלי בטח בפגישות עבודה וסטלה בטח הלכה למשחקי הקלפים שהיא עושה עם חברותיה בכל יום שלישי.
ניגשתי אל המטבח ומזגתי לעצמי כוס מיץ תפוזים קר. חזרתי חזרה אל הסלון הענק והדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ המוזיקה. הייתי חייבת להפסיק את הדממה הזו שכל כך עצבנה אותי. אני אחת שלא אוהבת שיש יותר מדי שקט.
שירה של ג׳סי ג׳יי -Who's laughing now? החל להתנגן בערוץ, השיר שאני הכי אוהבת.
תמיד שאני שומעת את השיר הזה אני מרגישה שהוא באמת מדבר עליי.
התחלתי לשיר בקול רם את השיר שהתנגן בפול ווליום.
השיר הסתיים וכיביתי את הטלוויזיה, הנחתי את כוס הזכוכית בכיור ועליתי במדרגות אל חדרי.
עשיתי את השיעורים שנתנו לנו היום במהירות והדלקתי את מחשב הנייד שלי. ראיתי את כל קריאות הגנאי, הלעג וההעלבות שילדים מהשכבה שלי וגם משכבות שגדולות מעליי כתבו, שמי התנוסס בכל דבר שהם כתבו.
הרגשתי איך דמעה בוגדנית זלגה לה, הורדתי את משקפיי ומחיתי אותה לפניי שהשאר יבואו. כיביתי את המחשב ונפלתי על מיטתי הגדולה.
בהיתי בתקרה, אפילו מחשבות על מה שקראתי לא היו במוחי. לא רציתי לחשוב על כך.
אני חושבת ששכבתי במיטתי ובהיתי בתקרה לפחות שעה כי שמעתי את דלת הבית נפתחת ואת קולה של סטלה קורא לי.
״אם?״ שמעתי את קולה של סטלה קורא לי. אם היה הכינוי שסטלה נתנה לי.
״אני כאן.״ עניתי והיא פתחה את דלת חדרי.
״היי, איך היה היום?״ היא חייכה.
״גרוע.״ סיכמתי במילה אחת. היא ידעה מה אני מרגישה, מה אומרים לי, מה אני עוברת בכל יום. היא ידעה יותר ממה שהוריי ידעו.
״זה בסדר חומד, זה יעבור. את רעבה? אני אכין לך אוכל.״ היא אמרה וסגרה את הדלת. רציתי לומר לה שאני לא רעבה ושלא תטרך, אבל כבר שמעתי את עקביה נוקשים בזמן שהיא יורדת במהירות במדרגות.
לאחר כמה דקות גם אני ירדתי במדרגות אל המטבח.
״האוכל מוכן?״ שאלתי. הרגשתי איך אני נהיית רעבה מדקה לדקה.
״כן, תשבי.״ סטלה אמרה והגישה לי מרק ירקות חם.
״אני יודעת שאת אוהבת את מרק הירקות שלי.״ היא חייכה ואני לגמתי מן המרק החם.
לא עניתי, רק הנהנתי והמשכתי לאכול בשקט את הכל.
״סיימתי, תודה סטלה.״ אמרתי והנחתי את הקערה בכיור.
״אין על מה, יקירתי.״ היא חייכה והתקדמתי אל הסלון הגדול.
השעה הייתה שבע בערב, החושך החל לרדת על רחובות לונדון. החלטתי לראות את הסרט ׳מהיר ועצבני׳, אני מאוהבת בסרטים האלו.
הסרט התחיל וצפיתי בו, מרותקת כמו תמיד. לא משנה כמה פעמים אני אראה את הסרטים האלו, תמיד אני אהיה מרותקת אליהם כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה.
דלת הבית נפתחה והוריי נכנסו אל הבית.
״הו, שלום אמילי.״ אבי ניגש אליי ונשק אל קודקוד ראשי.
״איך היה בבית הספר?״ אמי שאלה וגם היא ניגשה אליי ונשקה אל ראשי.
״מעניין…״ אמרתי בשקט. לא רציתי לספר לה שהיום הראשון של בית הספר היה גרוע, כמו תמיד.
״אני שמחה. יש אוכל? אני גוועת.״ היא אמרה והלכה לחמם לה את המרק שסטלה הכינה בצהריים.
״כן, יש מרק שסטלה הכינה. הוא נמצא במקרר.״ אמרתי.
״מצאתי, תודה.״ היא אמרה והפעילה את המיקרוגל על מנת לחמם את האוכל שהתקרר.
״איפה סטלה?״ אבי שאל שלא ראה את סטלה בסביבה.
״הלכה לבקר את חברתה, היא עברה ניתוח אתמול.״ אמרתי והוא הנהן.
״אני עולה לישון, לילה טוב.״ אמרתי וכיביתי את הטלוויזיה.
״לילה טוב, מותק.״ אמי אמרה ואני חייכתי לעברה.
נכנסתי לחדר וטרקתי אותה. הגפתי את התריסים ונכנסתי אל מתחת לפוך העבה והמחמם.
אחרי כמה שניות של מחשבות הרגשתי את עיניי נעצמות מעצמן. הפעם לא נאבקתי בהן על מנת להישאר ערה עוד קצת, אלא נתתי להן להיעצם ולקחת אותי לשינה סוחפת ועמוקה.
••
״הלו? יש פה מישהו?״ צעקתי והד חזר אחריי. עמדתי באמצע יער. יער מוזר. אף פעם לא ראיתי אותו לפני כן.
״שוב אתה?״ אמרתי בבלבול כשראיתי את זוג העיניים הכחולות כקרח.
״אני תמיד פה.״ הוא אמר. אף פעם לא ראיתי איך באמת הוא נראה, תמיד ראיתי רק את עיניו הכחולות כקרח. הן היו מהפנטות, אם אתה מסתכל עליהן אתה לא יכול להוריד את עינייך מהן.
״מי אתה?״ שאלתי בכיווץ גבות. ניסיתי לשאוב עוד קצת מידע על הבחור שעומד מולי.
״את תדעי בבוא הזמן.״ הוא לחש ונעלם.
״היי, תחזור! תחזור! אני רוצה לדעת רק מה שמך.״ צעקתי אל החלל הריק.
אך שום קול ושום עונה. התיישבתי על איזו אבן שעמדה בצד הדרך, קברתי את שתי ידיי בין ראשי, מבולבלת מתמיד.
לפתע החל לרדת גשם, התחלתי לרוץ, לרוץ אל הלא נודע. לא ידעתי לאן אני רצה, או למה אני רצה, אבל רצתי.
ראיתי המוני עיניים המסתתרות בשיחים ומתבוננות בי. לפתע הרגשתי כמו בתוך סרט אימה.
המשכתי לרוץ, לא שמתי לב על מה אני דורכת, לא שמתי לב לאן אני מתקדמת. לפתע, הרגשתי את רגליי באוויר. עוד לא הספקתי להסתכל מתחתיי וכבר נחתי בתוך בור עמוק וגדול.
״הצילו.״ צעקתי. ניסיתי לטפס ולצאת.
״אל תדאגי, אני פה.״ שוב אותו הקול אמר.
״אז אם אתה פה, תבוא ותעזור לי, בבקשה.״ התחננתי ודמעות זלגו על פניי.
••
קמתי במהירות, מתנשמת ומתנשפת בכבדות. זיעה קרה ירדה ממצחי. הסתכלתי מבעד לחלון, ראיתי שכבר בוקר.
התקדמתי אל חדר המקלחת, מתנשמת ומתנשפת, עדיין מנסה להבין מה אומר החלום ולמה חלמתי דבר כזה.
״בוקר טוב, אם.״ שמעתי את קולה של סטלה.
״בוקר טוב.״ חייכתי וצחצחתי את שיניי, שטפתי את פניי וקלעתי במהירות בשיערי הארוך צמה.
חזרתי חזרה אל החדר, פתחתי את הארון הגדול והוצאתי ממנו אוברול ג׳ינס וחולצה זרוקה.
נכנסתי בשערי בית הספר לאחר שהחניתי את המכונית בחניה והתקדמתי במהירות לכיוון כיתת האנגלית.
״בוקר טוב המנהלת סקרלט.״ אמרתי למנהלת בית הספר שעמדה ליד חדרה כמו בכל בוקר.
״בוקר טוב אמילי.״ היא חייכה אליי והמשכתי הלאה.
נכנסתי אל הכיתה והתיישבתי בשולחן האחרון. תמיד אהבתי לשבת מאחור, שאף אחד לא יראה אותי וכך אני אפגע פחות.
התיישבתי והוצאתי את הספר האהוב עליי.
קראתי אותו עשרות פעמים ותמיד דמיינתי איך אני נהיית ׳מקובלת׳ כמו הדמות שבספר. בספר שאני קוראת מסופר על ילדה שהייתה כמוני, ׳חנונית׳ שספגה פגיעות והעלבות מצד חבריה לכיתה ולשכבה. עד שיום אחד, היא הכירה בחור. הוא אהב את מי שהיא והם התחילו לצאת. ביום מן הימים, הם נהפכו לזוג ולפתע כולם הפסיקו להעליב ולפגוע בה, התחילו להתעניין בשלומה והחלו לדבר עמה במסדרון בית הספר. היא אהבה את זה, היא אהבה את המעמד הזה ואת זה שכולם מכירים ואוהבים אותה.
תמיד רציתי שיקרה לי את אותו הדבר כמו שקרה לדמות הזו בסיפור. אבל זו רק פנטזיה, ואני רק אוכל לחלום על כך בלילה.
הצלצול קטע את מחשבותיי, סגרתי את הספר והכנסתי אותו אל תיק הגב שלי. הוצאתי את ספרי האנגלית וחיכיתי לגברת מורנס שתיכנס ותתחיל ללמד.
״בוקר טוב תלמידים.״ גברת מורנס, המורה לאנגלית נכנסה אל הכיתה.
״בוקר טוב גברת מורנס.״ כל הכיתה אמרה בפה אחד.
היא החלה ללמד וכל הכיתה הקשיבה. תמיד שרר שקט דממה בשיעורים שלה. לפתע משהו הסיח את דעתי, כדור נייר נזרק עליי. הרמתי את מבטי וראיתי את סקוט. סקוט הוא נער בעל עיניים חומות ושיער קצוץ בצבע בלונדיני, הוא צובע את שיערו כבר כמה שנים. סקוט הוא הילד שהתחיל את ה׳מרד׳ נגדי עוד מכיתה ז׳. יש ביננו שנאה הדדית אפשר לומר.
הוא נתן לי מבט מלא שנאה, הרגשתי איך מבטו עובר על כל פרט ופרט בפניי ובגופי.
לא התייחסתי אליו, למדתי במשך השנים שאני לומדת בתיכון הארור הזה שאם לא מתייחסים למי שמציק לך, זה מעצבן אותו יותר, הוא ממשיך לנסות אך הוא מתייאש לבסוף ועוזב אותך לנפשך.
הצלצול לסוף השיעור התנגן ברחבי בית הספר וכל התלמידים יצאו במהירות מן הכיתה, כאילו אם יישארו עוד דקה נוספת בכיתה הם ישתגעו.
נשארתי בכיתה והוצאתי את הטוסט שסטלה הכינה לי. נגסתי בו והמשכתי לקרוא את הספר שלי.
סיימתי לאכול וזרקתי את השקית אל הפח. הכנסתי את הספר שבדיוק סיימתי שלושה פרקים ממנו ובדיוק הצלצול לתחילת שיעור מתמטיקה החל.
התלמידים נכנסו ואני הוצאתי את ספר המתמטיקה הכבד שלי. אדון ג׳ונסון נכנס אל הכיתה וזרק את ספריו הכבדים על שולחן המורה. אדון ג׳ונסון לימד בבית הספר שלנו כבר למעלה משלושים שנים. הוא היה בסביבות גיל החמישים, ושיערו היה אפור. מסביב לעיניו היו קמטים מעטים ותמיד על פניו היה חיוך.
״צהריים טובים, תלמידים.״ הוא חייך והחל לרשום תרגילים על הלוח.
אדון ג׳ונסון אהב את כל התלמידים שלו באופן שווה, בניגוד לשאר המורים שאהבו רק את ה׳מקובלים׳, אם אפשר לקרוא להם כך.
״אז, שיעורי הבית הם עמוד שלושים וחמש. שיהיה לכם יום טוב.״ הוא חייך ויצא מן הכיתה כשהצלצול נשמע.
כשכל התלמידים יצאו מן הכיתה, יצאתי גם אני. התקדמתי לעבר המכונית שלי והייתי בהלם ממה שראיתי לנגד עיניי.
׳תמותי ותעשי טובה לכל האנושות!׳ היה כתוב בענק על המכונית שלי.
הוצאתי מגבונים מהתיק והתחלתי לנקות במהירות את הכתוב על רכבי. דמעות זלגו במורד לחיי, הרגשתי רע. הדמעות צרבו את פניי ולא הפסקתי לנקות עד שלא נשאר סימן אחד.
כשסיימתי לנקות הסתובבתי וראיתי את סקוט והחברים שלו. הם צחקו והסתכלו עליי. הרגשתי איך עיניי מתמלאות בדמעות צורבות. סובבתי את הראש ונכנסתי אל המכונית. התנעתי את המכונית במהירות ונסעתי לביתי.
הדמעות טשטשו לי את הראייה ופתאום הנסיעה נראתה לי כאילו לא עומד להיגמר. אחרי כמה דקות הגעתי הביתה. החניתי במהירות ונכנסתי עם פנים נפולות הביתה.
״הו, שלום מותק. רוצה לאכול?״ סטלה קיבלה את פניי בחיוך ואהבה.
״לא, אני לא רעבה.״ אמרתי ועליתי בריצה במדרגות.
נכנסתי לחדר וטרקתי אותה בעצבים.
אולי באמת עדיף לי למות, להיפרד מהעולם הארור הזה ולעשות לאנושות טובה.