My dream boy-סיפור על נייל הקדמה:

מכירים את זה שאתם מרגישים בלתי נראיים ? מרגישים בודדים ? מרגישים שכל העולם נגדכם אפילו ההורים שלכם ? אז כן זה מה שקורה לי .
אני אמילי וולפסון , בת שבע-עשרה מלונדון- התקופה האחרונה של הלימודים.
אני מאופיינת בכך שיש לי שיער שטני ארוך וחלק , ומשקפי ראיה שמאחוריהן נשקפות עיניי הירוקות. אני רזה וממוצעת בגובה.
כולם מכירים אותי כ-׳חנונית של השכבה׳ , התרגלתי לזה כבר , לזה שכולם מנצלים אותי רק למטרת לימודים , לזה שאני לבד . עברתי פעם או פעמיים חרם, בתחילת התיכון שהייתי ילדה חדשה כולם החרימו אותי. לא התייחסו,לא דיברו , לא הסתכלו עלי. עברתי כמה וכמה פעמים בריונות , בעצם אני יכולה להגיד שאני קורבן לבריונות .
אין לי חברים ואף פעם לא הייתה לי חברה הכי טובה או חבר רציני , אני מעדיפה להתרכז בלימודים ולא בחברה טובה או חבר רציני.
אני מרחיקה את עצמי מאנשים בגלל הלימודים ובגלל ההורים הקשוחים שלי.
אני בת יחידה , זה כיף כי אני מקבלת הכל ורק אני בבית בלי אף אחד שיציק, אבל לפעמים את מרגישה לבד כי את רוצה שיהיה איתך מישהו בזמן שכל היום ההורים שלך עובדים .
מזלי שיש לי את סטלה העובדת בית שלנו, היא האמא השנייה שלי, אני מספרת לה הכל יותר ממה שאני מספרת לאמא הביולוגית שלי, סטלה היא אישה מדהימה.
ההורים שלי מאוד מקפידים איתי לגבי הלימודים, הם רוצים שאחרי סיום התיכון אני אתקבל לקולג׳ ברמה גבוהה ולא סתם קולג׳.
אז כן כמו שהבנתם אין לי חברים, אני לבד הן מבחינת חברה והן מבחינת משפחה, זה עצוב אבל התרגלתי לזה.
מחר מתחילים את השנה האחרונה של הלימודים… יש לי תקווה שאולי החיים שלי באמת ישתנו…

בחודשיים האחרונים החלו לי חלומות מוזרים בהם אני רואה נער מסתורי המראה לי רק את עיניו, אף פעם לא ראיתי איך באמת הוא נראה. אבל אני יודעת שהוא בא אליי בכל חלום.