magic| הארי סטיילס3>

1
הוא הביט בי. עיניו הכחולות אפורות נראו כמעט שחורות מהחושך.
"אני לא יכולה.." לחשתי. "זה קשה מדי."
הוא לקח את ידי הקפואה בשתי ידיו. "מה לא קשה? מה בחיים שלך קל? נכון, אז זה מוזר. נכון, אז זה לפעמים נראה בלתי אפשרי. אבל אני אוהב אותך. זה יותר חזק מהכול."
"אל תעשה את זה, הארי." לחשתי. הרגשתי את שפתיו נוגעות בלחיי. "זה לא הוגן."
"אני לא מבין למה את לא יכולה להישאר כאן, איתי." אמר בשקט.
"אתה יודע בכמה דברים יש לי להתחרות? נמאס לי מהשנאה הזאת שמקיפה אותי. נמאס לי בצלמים שמבקרים את כל מה שאני עושה. אני רוצה להיות אתך, אבל.. לא ככה."
"מה אני יכול לעשות כדי לגרום לך להישאר?"
"אל תעשה כלום. פשוט תן לי ללכת."
נרתעתי מאחיזתו והלכתי לאחור. "אני כל כך מצטערת."
המבט הכאוב בעיניו שבר אותי. לא יכולתי לעשות את זה.
"בבקשה," מלמל. "בבקשה תישארי. אף אחד לא יפגע בך. אני נשבע."
לא הצלחתי לעצור מבעד לדמעות. הן זרמו בשתף על לחיי. בזרם חזק כמעט כמו הגשם שירד בחוץ ודפק על הגג.
"נמאס לי מההבטחות הריקות שלך." אמרתי. זאת הייתה האמת. "אני לא יכולה יותר. אני אוהבת אותך."
הוא עצם את עיניו. "לא. זה לא באמת קורה. בבקשה,"
"אני מצטערת." בקושי רב, הצלחתי להניע את רגלי ולברוח משם.
רצתי במשך שלושה רחובות עד שהצלחתי לעצור.
כאילו שהוא ירדוף אחריי.
הוא הכוכב.
הוא זה שימצא לי תחליף עוד שניה.
הוא זה שתהיה לו חברה חדשה עוד לפני שאני אספיק למצמץ.
אני זאת שהולכת לבכות במשך חודשים.
התיישבתי על המדרכה, נשענת על אחד מהבניינים.
כל עצם בגופי כאבה. הייתי מלאה מים.
עצמתי את עיני והקשבתי לרעמים, לברקים, ולטיפות, שהתמזגו עם דמעותיי.
הפלאפון שלי רטט.
השתקתי אותו עוד לפני ששמעתי את הצלצול.
לא יכולתי לשמוע את הארי.
לא שירים שלו, ולא את התחנונים שלו שאחזור.
כי אני לא אחזור.
למרות שזו הטעות הכי גדולה שעשיתי בכל החיים שלי.