Mad World – פרק 22

-נקודת מבט הארי-
חיכינו לליאם, יובל, רום, אביה וענבר שיגיעו כדי שאני אוכל לספר להם מה התכנית שלי להיום.
"נו הן באות?" שאלתי את נייל וזאין שצפו בטלוויזיה.
"כן תירגע" זאין אמר.
"עוד מעט אור תתעורר אבל" התעצבנתי.
"כמו שאני מכיר את אור היא לא תתעורר בקרוב" נייל ציחקק וזאין אחריו.
נשמעו דפיקות בדלת.
"אני מקווה בשבילכם שזה הן" אמרתי וניגשתי לפתוח את הדלת.

-נקודת מבט אביה-
"סורי שאנחנו הולכות טום, אני מבטיחה לחזור אחר כך" נישקתי אותו בעדינות על שפתיו.
"זה בסדר, בהצלחה" הוא חייך אלינו וענבר ואני יצאנו לכיוון החניון של בית החולים.
"מתי נייל אמר שנהיה שם?" שאלתי את ענבר כשנכנסנו למכוניתה.
"כמה שיותר מהר" היא אמרה וסובבה את המפתח.
אחרי נסיעה לא ארוכה הגענו לבית של הבנים, יצאנו מהמכונית והלכנו לכיוון הדלת.
דפקנו על הדלת, הארי פתח לנו.
"היי" חייכנו וחיבקנו אותו.
"היי" הוא החזיר וחיבק אותנו.
"עכשיו צריך לחכות רק לליאם, יובל ורום" הארי אמר בעצבנות והתהלך הלוך ושוב בסלון.
"זוז אתה מסתיר!" זאין זרק עליו כרית.
"אם חברה שלך תגיע יותר מהר אני אזוז" הוא זרק עליו חזרה את הכרית.
ענבר הלכה לשבת ליד נייל שנישק אותה בלי סוף.
"בואי שבי" זאין פינה לי מקום בספה כשהבחין שאני עדיין עומדת ליד הדלת.
"תודה" חייכתי והתיישבתי לידו.
"אל תתביישי, תרגישי פה כמו בבית" הוא חייך, חייכתי חזרה.
ליאם ויובל נכנסנו הביתה ושנייה אחריהם רום.
"תודה שחיכיתם לי" היא אמרה בעצבנות ויובל צחקה.
זאין מיד קם ממקומו וניגש לרום בחיבוק גדול.
"שלום גם לך" היא צחקקה והצמידה את שפתיה לשלו.
"טוב עכשיו תשבו מהר לפני שאור מתעוררת" הארי אמר וכולם התיישבו בסלון מחכים לשמוע את התכנית של הארי.

-נקודת מבט רום-
"הבנתם?" הארי אמר בסוף ההרצאה הארוכה שלו על היום.
"כן" אמרנו ביחד.
"יופי, והכי חשוב זה שהיא לא תדע מכלום" הארי חייך חיוך מרוצה.
הארי עלה לחדר, לעשות את עצמו ישן שנייה לפני שאור מתעוררת, כמו שתכנן.
התפקיד שלנו הבנות היה לקחת את אור מהבית והתפקיד של הבנים היה לעזור להארי בשאר ההכנות בבית ולהעיר את אור בדרך יצירתית, הבעיה היחידה היא שהם לא מאוד יצירתיים.
"איך נעיר אותה?" לואי שאל.
"אני יודע" ליאם חייך, "אתם יודעים כמה היא שונאת שאנחנו משחקים בפיפא"
"כן! בגלל שאנחנו צורחים" נייל המשיך אותו.
"אז מי נגדי?" לואי קפץ ולקח את השלט לידיו.
"אני!" נייל קפץ אחריו.
לואי ונייל התחילו לשחק וכמובן לצעוק אחד על השני תוך כדי, ליאם וזאין עודדו אותם בצעקות, והבנות ואני תכננו לאן לקחת את אור.
"לקניון!" ענבר קפצה.
"אני בעד" שחף מחאה כפיים בהתרגשות.
"אוח אני שונאת שופינג אבל" נאנחתי.
"את תאלצי להתמודד, זאת החלטה של הרוב" יובל צחקה ואביה, שחף וענבר אחריה.
שופינג זאת אחת השנאות שלי!

-נקודת מבט אור-
התעוררתי מצעקות של הבנים ששיחקו בפיפא! אוח אני שונאת שהם משחקים בזה! הם צועקים בלי סוף.
ממש לא ככה תכננתי לקום בבוקר השנה של הארי ושלי.
הורדתי מעליי את השמיכה והתיישבתי בקצה המיטה משפשפת את עיניי שיסתגלו לאור השמש שבוקע מבין הווילונות.
הארי עוד ישן, כבר 12, לא מתאים לו.
צחצחתי שיניים ושטפתי פנים ומיד ירדתי למטה להרגיע את הבנים.
"תסתמו בהמות!" צעקתי בזמן שירדתי במדרגות.
"בוקר טוב גם לך" ליאם צחק והמשיך להביט במשחק של לואי ונייל.
"מה אתן עושות פה?" שאלתי את אביה, ענבר, יובל, שחף ורום שישבו על הספה שריקה מבנים אידיוטים שעושים לי השקמה.
"באנו לבקר את החברים שלנו" יובל אמרה.
"ואני התלוויתי אליהם כי הבית חולים מחניק" אביה חייכה.
"אבל כמו שאת רואה הם לא ממש מתעניינים בנו" שחף אמרה וצחקנו.
"בואו נלך לקניון!" ענבר אמרה וקרצה.
קריצה? בשביל מה?
"כן" הן צעקו ביחד חוץ מרום שנראתה לא מרוצה.
"אני ורום נישאר פה, לא נראה לי שהיא בעניין" צחקתי.
"לא לא! אנחנו נלך איתם" היא מיד אמרה.
"בטוחה?" שאלתי אותה.
"כן כן" היא שיקמה את החיוך שלה.
"טוב אז אני עולה להתלבש וכבר אני ארד" חייכתי אליהן והן הנהנו.

-נקודת מבט ענבר-
"למה קרצת? כמעט הרסת לנו" יובל לחשה לי בעצבים שאור לא תשמע אף על פי שהיא בחדר כבר מתארגנת ליציאה.
"אני כמעט הרסתי?" שאלתי מגינה על עצמי והבטתי על רום.
"מה?" היא שאלה בתמימות.
"לא יכולת לחייך טיפה ?" יובל שאלה, "אפילו שחף חייכה יותר ממך" היא הוסיפה.
"כן, שזה נדיר" שחף הוסיפה גם.
"לואי עושה לה טוב" אביה חייכה אליה.
"טוב היא יורדת שתקו" אמרתי להן בלחש וחמשתנו קמנו.
"נלך?" אור שאלה בחיוך.
"כן" אמרנו יחד ויצאנו מהבית של הבנים.

-נקודת מבט רום-
יצאנו מהבית של הבנים לכיוון המכונית של יובל שהיא הכי גדולה פה, היא כוללת שבעה מקומות ישיבה.
יובל התיישבה בכיסא הנהג ושחף לידה.
בספסל מאחוריהן ישבו אביה, אור וענבר ואני בספסל הזוגי האחורי לבד.
*יצאנו, אתם יכולים 'להעיר' את הארי* סימסתי לזאין כמו שקבענו כדי שידעו מתי להתחיל.
*בסדר, תיהני לך בשופינג* הוא שלח עם סמיילי קורץ בסוף ההודעה.
*איך אפשר ליהנות כשחמשת הבנות שבאתי איתן ייכנסו לכל חנות אפשרית ואני אחכה בחוץ?*
*אל תדאגי, נסדר פה הכל מהר כדי שלא תסבלי הרבה*
*תודה על הדאגה* ציחקקתי לעצמי כששלחתי את ההודעה הזאת.
"מה מצחיק ?" אור הסתובבה אליי.
"סתם" אמרתי, "זאין" חייכתי כשצליל הודעה נכנסת נשמע.
*תשתדלי ליהנות, ואם תהיי במצוקה את מוזמנת לסמס או להתקשר <3*
"איזה חמודים אתם" אור אמרה כשראתה את החיוך שנמרח על פניי.
*תהיה בטוח שאני אעשה את זה (; * החזרתי לו הודעה והרמתי את מבטי מהפלאפון.

-נקודת מבט זאין-
"טוב הן הלכו, אפשר ללכת להעיר את הארי ולארגן את הבית" הכרזתי בחגיגיות.
"אני מעיר אותו!" נייל קפץ ממקומו ורץ למעלה במדרגות.
"תרד ממני!" שמענו את הארי צועק וקולו מלווה בקולות קפיצי המיטה שנמתחו, כנראה מהקפיצות של נייל.
"אני לא באמת ישנתי! אתה לא צריך לקפוץ עליי! תעוף ממני כבר!" שמענו שוב את הצעקות של הארי.
"נשמע שהם נהנים" לואי אמר וכולנו צחקנו.
"ליאם! ליאם! ליאם! הוא רוצה להרביץ לי!" נייל רץ למטה בפנים מבוהלות והתחבא מאחוריי ליאם.
"איפה אתה?" הארי ירד למטה עצבני וכפכף בידו.
העברתי מבט ללואי וליאם ושלושתנו התחלנו לצחוק.
"מה אתם צוחקים?! הוא שבר לי את הצלעות" הארי התלונן.
"אתה תיאלץ להתמודד עם הצלעות השבורות שלך אחרת ההפתעה לא תהיה מוכנה בזמן" ליאם אמר ברצינות.
"אז שיתנצל קודם" הארי אמר ושילב את ידיו.
"אתה יותר ילדותי מלואי" צחקתי.
"סליחה" נייל אמר כשהוא עדיין מאחורי ליאם, "זה בטוח לי לצאת?" הוא שאל.
"כן" הארי נאנח והוריד את הכפכף.
"יופי, אחרי שהתגברנו על צרות של ילדים בני שלוש, אפשר לגשת לעבודה?" שאלתי והבנים הנהנו.

-נקודת מבט אור-
הבנות משכו אותי מחנות אחת לשנייה, לא פיספסנו שום חנות בקניון.
אני לא יכולה להגיד שלא נהנתי, אני אוהבת שופינג! אבל היה יותר נחמד אם לא היינו רצות..
רום הלכה מאחורינו בקצב שלה, מתעסקת עם הפלאפון שלה.
"לא תיפוס של שופינג?" האטתי את הקצב כדי ללכת באותו קו עם רום.
"לא ממש" היא חייכה וסגרה את הפלאפון.
"אז למה לא רצית להישאר איתי בבית?" שאלתי אותה.
היא מגמה קצת.
"זה בסדר" חייכתי, הבנתי שהארי מתכנן משהו, "אני יודעת שהארי מתכנן משהו"
"את חייבת להישבע שלא תגלי לאף אחד שאת יודעת" רום השביעה אותי.
"נשבעת נשבעת" צחקתי.
"נו גלי לי מזה" הוספתי לאחר שנייה.
"אסור לי" היא חייכה חיוך ממזרי.
"משהו טוב?" שאלתי.
"יותר מטוב, אפילו מושלם" היא חייכה חיוך חולמני, "אבל את חייבת להעמיד פנים שאת לא יודעת מכלום אחרת הבנות יהרגו אותי" היא הוסיפה ברצינות ומחקה את החיוך.
"בתנאי אחד" אמרתי, "שתקני לך גם משהו" הוספתי בחיוך.
"קפה זה נחשב משהו?" היא אמרה ושתינו צחקנו.
הדבקנו את הפער לבנות שהיו בחנות הנעליים, כל אחת בוחנת נעל שונה שעתידה להיות שלה.
"זאת ממש יפה" אמרתי לאביה שמדדה נעל עקב שחורה סגורה.
"תודה" היא חייכה.
מעניין מה הארי מתכנן להיום..

-נקודת מבט רום-
אני מקווה שאור שחקנית טובה אחרת הבנות ירביצו לי והארי ייתלה אותי.
הבנות היו עסוקות בלמדוד נעליים, אני ישבתי על אחת הכורסאות והבטתי בהן, איך בנות יכולות להיות כלכך מכורות לקניות?
"סיימנו פה?" שאלתי את הבנות אחרי שהן שילמו על הנעליים החדשות שלהן שנוספו לערימת הקניות של כל אחת ואחת מהן.
"אני מיציתי" אור חייכה.
"בואו נאכל משהו ואז נחזור" אביה הציעה, האמת שהתחלתי להיות רעבה.
"בואו" יובל חייכה והובילה אותנו למסעדה קטנה בתוך הקניון.
התיישבנו בשולחן שהמארחת הפנתה אותנו אליו.
אור נאנחה.
"מה קרה?" שחף שאלה.
"היום אני והארי שנה והוא לא הכין לי כלום" אור העמידה פניי עצובה והגניבה לי קריצה קטנה בלי שהבנות ישימו לב.
"אל תדאגי, אני בטוחה שהוא מכין לך משהו" ענבר אמרה בקול מנחם.
"אני לא יודעת," אור אמרה, "אני חושבת ש.." היא התחילה להגיד ועצרה באמצע.
"ש מה?" יובל שאלה.
"שאני אפרד ממנו" אור הוסיפה, היא שחקנית מעולה.
"לא ! מה פתאום להיפרד" הבנות קפצו.
"אני צריכה לחשוב על זה" אור אמרה ואני קראתי למלצרית בינתיים.
היא רשמה הזמנות מכולנו, אור הוציאה את הפלאפון מכיס והתעסקה בו, לאחר שנייה נשמע צליל הודעה בפלאפון שלי.
*אז להיפרד ממנו או לא? (; * היא שלחה לי.
*תיפרדי* שלחתי חזרה והיא הסתכלה עליי, שתינו פרצנו בצחוק.
"מה מצחיק?" יובל שאלה, היא לא יכולה לראות צוחקים בלעדייה.
"שום דבר" אור אמרה ומיד שתינו הפסקנו לצחוק.
הבנות העבירו בנו מבט מוזר וחושד וחזרו להתעסק באוכל.

-נקודת מבט יובל-
סימנו לאכול ובדיוק ליאם שלח לי הודעה: *זה מוכן, אתן יכולות לחזור*.
"טוב בנות, בואו נחזור, השארנו את הבנים יותר מדי זמן לבד" ניסיתי למצוא תירוץ למה לחזור הביתה ולא להמשיך במסע הקניות שלנו.
נכנסנו למכונית בקושי, כל השקיות תפסו מלא מקום.
הפעם אור ישבה ליד רום מאחורה.
הן דיברו וצחקו ומדי פעם בדקו שאנחנו לאא שומעות אותן.
אני מקווה מאוד שרום לא גילתה לאור מה שהארי תכנן.

-נקודת מבט אור-
הגענו לבית.
זאין ונייל שיחקו בפיפא, הארי לואי וליאם לא נראו באופק.
"איפה כולם?" שאלתי בזמן שהבנות ואני נכנסנו הביתה, הם בטח עושים משהו שקשור להפתעה.
"במרפסת" נייל אמר שקוע בפיפא.
"אוקיי" עניתי ועליתי לשים את השקיות בחדר שלי ושל הארי.
רום עלתה אחריי בתירוץ שהיא עוזרת לי לסדר את הדברים בארון.
"אני צריכה להחזיק אותך פה קצת" היא סגרה את הדלת והתיישבה על המיטה.
"כמה זמן?" שאלתי בחיוך והתיישבתי לידה במיטה.
"עד שמישהו יסמס לי או ייקרא לנו" היא חייכה.
"אז אולי בינתיים תגלי לי מה הוא מתכנן?" ניסיתי את מזלי.
"הצחקת, את לא תוציאי את זה ממני" היא גיחכה, "תתאפקי"
"אה ואני גם צריכה לשכנע אותך ללבוש משהו יפה, התירוץ אמור להיות שנצא רק הבנות לאנשהו, אז תתלבשי בהתאם" היא צחקקה.
לא עברה דקה וצליל אסמס הגיע מהפלאפון של רום.
"טוב אז ככה, אני עכשיו יורדת למטה ואת נשארת פה, תתלבשי בינתיים ובעוד כמה שניות נקרא לך, תראי מופתעת, תשתדלי לפחות, תעשי כאילו לא ידעת מכלום, כאילו את עכשיו מוכנה ללכת לאיזה מועדון עם הבנות ואיתי" היא אמרה וקמה לכיוון הדלת.
הנהנתי בחיוך והיא יצאה.
נעמדי מול הארון, בוחרת את השמלה הוורודה חיוורת שהארי קנה לי ביום ההולדת שלי לפני כמה חודשים, הוצאתי נעליים מתאימות והתלבשתי, התאפרתי קצת בעיניים ומרחתי על שפתיי אודם אדום.
"אור! בואי אנחנו צריכות ללכת כבר" רום צעקה, עכשיו זה הרגע, מעניין מה הארי תכנן..