Mad World – פרק 18

-נקודת מבט אביה-
יצאתי מהחדר של טום לקרוא לכולם ולספר להם על הבשורות המשמחות, ראיתי שיובל ושחף חזרו בלי רום.
"איפה רום?" שאלתי.
"היא נשארה למטה לעשן" יובל אמרה בעצבנות.
"מזה החיוך הזה?" ענבר שאלה.
"טום התעורר" קפצתי במקום מאושר.
"אומיגאדד" אני וענבר קפצנו מאושר.
"בואו ניכנס אליו" אור אמרה בחיוך וכולם הנהנו.
"אני ארד לראות מה עם רום" זאין אמר ופנה לכיוון המעליות.
"אז חזרתם, נכון?" ענבר שאלה אותי כשהתעכבנו מאחוריי כולם.
"אי אפשר להסתיר ממך דברים אה?" צחקקתי.
"לא" היא צחקה מיד אחריי ונכנסנו לחדר.

-נקודת מבט זאין-
רום לא חזרה וכבר עבר דיי הרבה זמן.
ירדתי למטה לבדוק מה קורה איתה.
לחצתי על הכפתור שמזמין את המעלית.
"המעלית הזאת תקועה, לך לשמאלית" אמר לי אחד העובדים שפתח קופסת כלים בניסיון לפתוח את דלתות המעלית.
"אוקיי, תודה" חייכתי אליו ונכנסתי למעלית השמאלית.
לחצתי על קומת הקרקע והמעלית הגיעה תוך שניות ספורות.
הדלתות נפתחו ואני יצאתי ממנה הולך לכיוון היציאה מבית החולים.
עמדתי בחוץ מביט מסביב מחפש את רום.
חיפשתי מסביב לחצר בית החולים, שום זכר.
בדקתי בחנייה, היא גם לא שם.
"אוי שיט" מלמלתי לעצמי כשגיליתי שהפלאפון שלי לא עליי.
"סליחה, גבירתי, ראית אולי מישהי בת 18, טיפה יותר נמוכה ממני, רזה, שיער בלונדיני ובקצוות כחול וסגול, הרבה עגילים וקעקועים, עיניים בהירות?" שאלתי את הפקידה בקבלה.
"כן, זאת הבחורה שנתקעה פה במעלית, עכשיו צוות החילוץ מנסים להוציא אותה משם" היא אמרה באדישות והצביעה על המעלית.
"תודה" אמרתי במהירות ורצתי למעלית.
"רום! רום את שומעת אותי?" צעקתי בתקווה שהיא תשמע אותי.
"היי תזוז מפה בבקשה, אתה מפריע לנו לבצע את העבודה" אחד מהצוות חילוץ הזיז אותי משם.
עליתי מהר במעלית התקינה והגעתי לקומה המתאימה.
רצתי לחדר של טום.
"רום נתקעה במעלית" אמרתי מתנשף מהריצה והעיניים של כולם מופנות אליי.

-נקודת מבט רום-
שחף ויובל עלו למעלה משאירות אותי פה לבד לסיים את הסיגריה בשקט שלי.
סיימתי את הסיגריה ונכנסתי לבית החולים מתקדמת לעבר המעליות.
לקחת את המעלית או המדרגות?
מצד אחד אני קלאסטרופובית ולעלות לבד במעלית לא יעשה לי טוב, ומצד שני אין לי כוח לעלות שתי קומות ברגל.
עוד בחורה צעירה נעמדה לידי ולחצה על הכפתור של המעלית.
לפחות אני לא אעלה לבד.
נכנסנו למעלית, לחצתי על קומה 2, היא על קומה 3.
"היי" חייכתי בנחמדות.
"היי" היא חייכה בחזרה.
פתאום, ברגע אחד המעלית נעצרה, האור שלה כבה ואיתו גם עיניי.
הנשימות הלא מסודרות.
דופק הלב המטורף.
תחושת החולשה.
הרעד הפתאומי בכל איברי גופי.
תחושת המחנק.
ההרגשה שהכל סוגר עליי, הקירות נצמדים זה לזה ומקטינים את חלל המעלית, זה הכל בראש שלי, רק חבל שהגוף שלי לא מבין את זה, חבל ששום איבר בגופי כולל המוח לא מבינים את זה ואני צריכה לחוות את זה כל פעם מחדש.
החלקתי את גבי על גביי קיר המעלית וישבתי בפינה מחבקת את רגליי וטומנת את ראשי בין ברכיי מדמיינת בראשי את ה 'happy place' שלי שהוא כמובן שדה פתוח, מרחב גדול, עצים ירוקים, דשא רך ופרחים צבעוניים, שמיים תכולים ואין סופיים, שני עננים לבנים לבנים מעטרים אותם וציפורים מצייצות מכל עבר, אין שום קיר שסוגר עליי, השטח פתוח, עצום ואינסופי.
חבל שזה לא ככה באמת.
הבחורה 'הנחמדה' שנכנסה איתי למעלית גורמת לי לצאת מהמחשבות השמחות אלה.
"היי, היי, גברתי, את בסדר? הכל טוב? " היא מנערת אותי.
"לא לא לא לא" אני תופסת את שיערי בידיי, קוברת את פניי בין המרפקים.
תחושת השיגעון פוקדת אותי.
אני שומעת קול מוכר צועק בשמי, זה זאין.
אני לא מצליחה לצעוק לו בחזרה, זה הדבר הזה שגורם לי לסבול כל פעם מחדש, המחלה הזאת שהוריי סירבו לטפל בה, למעשה, בגללם זה נגרם לי! כל העונשים האלה של להיות נעולה בחדר הקטן והעלוב שלי, בקושי שהוא היה מטר על מטר, מזרן קטן, סדין ששימש כשמיכה וכרית מרובעת קטנה, זה גרם לי לחלות בדבר הזה, בקלאסטרופוביה.
"אין לי אוויר" אני בקושי מוציאה מפי.
"מה?" שואלת הבחורה.
"אין לי אוויר לנשום, אני נחנקת, יותר ברור מזה אין!" אני צועקת עלייה, מוציאה את כל התסכול שנמצא בי באותו הרגע.
הבחורה רק מסתכלת עליי באותם מבטים אליהם אני רגילה כשיש לי התקפים אבל בכל פעם מחדש הם צורבים את ליבי, מכאיבים לי, כאילו אני חייזר, כאילו נפלתי מהירח, מבטי שנאה, מבטים שרק מוסיפים על העובדה שאני חולה, שאני משוגעת ואין כבר מה לעשות.
"הצילו!" הבחורה צועקת בלי סוף ודופקת על דתות המעלית.
"זה לא יעזור, לא שומעים אותך" אני אומרת בשקט מהפינה שלי בקצה המעלית.
"לא יזיק לנסות" היא אומרת וממשיכה במעשייה.
אחרי דקות ספורות שמרגישות כשנים ארוכות הדלתות נפתחות ואור המנורות ממסדרונות בית החולים פורץ פנימה.
"רום! רום!" יובל ושחף צועקות.
אני רואה אותן אבל לא מגיבה,עדיין בהלם מהמחלה הנוראית הזאת, לא מצליחה לזוז מפינת המעלית.
זאין מגיע ומרים אותי בשתי ידיו ומוציא אותי משם.
"רום" הוא לוחש אליי ומביט בי בעיניו החומות בורקות שמסוות לי רוגע.
"אין לי אוויר, אין לי אוויר, אין לי אוויר, אין לי אוויר" אני חוזרת שוב ושוב על אותן שלוש מילים.

-נקודת מבט יובל-
ישבנו בחדר סביב המיטה של טום, הוא ואביה סיפרו לנו את כל הסיפור, מהתחלה עד עכשיו.
זאין נכנס לחדר בפתאומיות.
"רום נתקעה במעלית" הוא אומר ואני ושחף נותנות ריצה מהירה לעבר המעלית.
"למה אתן רצות כלכך מהר?" הוא שואל מתנשף.
"היא קלאסטרופובית" שחף מסבירה והוא נותן בנו מבט לא מבין.
"פחד ממקומות סגורים" היא מוסיפה וזאין מהנהן להסכמה.
כעבור מספר רגעים צוות התחזוקה פתח את דלתות המעלית.
הבחורה שהייתה ליד רום יצאה במהירות, לא מביטה לאחור.
"רום! רום!" אני ושחף קוראות אליה והיא לא מגיבה, עדיין בהלם ושוק.
היה לה התקף, אחד קשה.
זאין הרים אותה ולקח אותה משם.
"רום" הוא לוחש אליה.
"אין לי אוויר, אין לי אוויר, אין לי אוויר, אין לי אוויר" היא חוזרת שוב ושוב על אותן שלוש מילים.
"תתרחק ממנה עכשיו, היא צריכה אוויר, תניח אותה על הכיסא" אני אומרת לו וככה הוא עושה.
רום יושבת על הכיסא, מתנדנדת מעט קדימה ואחורה, ממלמלת משהו בלי קול, לוקחת נשימות עמוקות וחנוקות בו זמנית.
אחרי כמה שניות היא חוזרת לעצמה.
"רום" זאין קופץ עליה בחיבוק.
"את בסדר" אני ושחף מצטרפות.
"כן.." היא אומרת מבולבלת ומחזירה לזאין חצי חיבוק.
"טום התעורר, את רוצה להיכנס אליו?" אני שואלת בניסיון להעביר נושא, היא לא אוהבת לדבר על זה, היא אף פעם לא אהבה.
"כן כן" היא מהנהנת בחיות מזויף מאוד.
"בואי" זאין תופס בידה והם הולכים לכיוון החדר של טום ושחף ואני אחריהם.
"זה יום מטורף" שחף לוחשת לי.
"כן, מאוד, וחכי, הוא עדיין לא נגמר"