Mad World – פרק 17

-נקודת מבט רום-
אביה הלכה לפינה במסדרון עם הרופא, לא עברה דקה וכבר דמעות חדשות הציפו את פניה.
היא שמה את ראשה בין ידייה ובכתה, בכתה מאוד.
היא פנתה והתקדמה אלינו והרופא פנה לכיוון אחר.
"אביה.." ענבר סיננה וחיבקה את אביה בחוזקה.
"ענבר, זה לא יכול להיות, למה שהוא יעשה דבר כזה? זה בגללי, אני אשמה זה בגללי שהוא.. שהוא ככה" היא התייפחה לכתפייה של ענבר.
"זאת לא אשמתך! שלא תעזי להגיד דבר כזה! אפילו לא בצחוק" ענבר פקדה עליה.
"אבל זאת אשמתי.." היא מלמלה ויבבת בכי נפלטה מפיה.
"אביה, אולי, אולי תספרי לנו מה קרה?" יובל ליטפה את כתפה של אביה.
אביה התיישבה בכיסא פנוי לקחה נשימה עמוקה ופתחה את פיה.
"הוא התעורר, המצב שלו רע, רע מאוד, הוא איבד המון המון דם, כרגע הוא ישן מההשפעה של ההרדמה בניתוח, כשהוא יתעורר אני אשאל אותו מה קרה, למה הוא עשה את זה" היא הסבירה.
"עשה מה?" שחף נראתה מוטרדת.
"הוא חתך, מזה הוא איבד כלכך הרבה דם, הרופא אמר שאם היינו מגיעים כמה דקות אחר כך, ואם אור לא הייתה שם הוא כנראה היה.." זרם של דמעות חדשות ירד על לחייה האדומות.
"מת.." ענבר השלימה אותה בלחישה.
"תודה אור" אביה חיבקה את אור, ואור חייכה אלייה.
"שחף? הכל בסדר?" לואי שאל את שחף שנשימתה כמו נעתקה, העיניים שלה זזו בלי מנוחה, זיעה קרה הופיעה על מצחה.
"שחף? שחף?" לואי ניער אותה מעט.
"לא לואי, עזוב" אמרתי לו וסימנתי ליובל שזה עוד התקף של שחף, 'התקף זיכרון' כמו שאנחנו מכנות אותו.
"מה קרה?" הוא שאל לחוץ בזמן שאני ויובל מחזיקות בידיה של שחף, מחבקות אותה ולוחשות שהכל בסדר.
"זה כלום, זה עוד מעט יעבור" יובל חייכה חצי חיוך במטרה להרגיע את לואי.
"זהו שחף, הכל בסדר, את איתנו, לא קרה כלום, זה שוב התקף זיכרון" לחשתי באוזניה.
"הכל טוב, את בסדר, אנחנו פה איתך" יובל הוסיפה לדבריי.

-נקודת מבט שחף-
לא, זה שוב קורה.
'התקף זיכרון' פוקד את גופי.
זה קורה כמעט בכל פעם שאני רואה מישהו שחותך או שומעת על אחד כזה, זה מחזיר אותי ארבע שנים אחורה, לתקופה הלא מזהירה של חיי.
אני שומעת את יובל ורום לוחשות באוזניי שהכל טוב, שהן פה.
אני רוצה להאמין אבל לא מצליחה, הגוף שלי מסרב להאמין שאני אחריי כל זה.
"אני בסדר אני בסדר" מלמלתי וסופסוף יצאתי מזה.
"שחף את בסדר?" לואי קופץ עליי בחיבוק.
"היא בסדר, היא צריכה קצת אוויר, נצא איתה קצת החוצה, נחזור עוד כמה דקות" יובל הסבירה והיא ורום עזרו לי להגיע למעלית, לצאת קצת מהבניין, מהמקום בו זה קרה.
הייתי עוד בהלם, לא הצלחתי לדבר.
נכנסנו למעלית ויובל לחצה על קומת קרקע.
יצאנו מהמעלית והלכנו לכיוון היציאה מבית החולים.
"בואו לפה" רום הצביעה על ספסל פנוי.
"זה שוב קרה?" נאנחתי ושפשפתי את פניי בידיי.
"כן, הפעם יצאת מזה מהר" יובל חיבקה אותי.
"אוף, שונאת שזה קורה" אמרתי עצבנית.
"אני בטוחה שאת לא אוהבת את זה, אבל זה לא כלכך בשליטתך" רום אמרה שולפת את קופסאת הסיגריות מכיס המכנס.
"רום-" נאנחתי, שוב הריב הרגיל.
"אל תתחילי אפילו!" היא התעצבנה והדליקה את הסיגריה.
"בבקשה אל תריבו, ובבקשה רום אל תעשני לידנו, את יודעת כמה אני שונאת את הריח" יובל אמרה והסתכלה עלייה במבט בוחן.
"בסדר" היא קמה מהספסל והלכה קצת קדימה, רחוק מאיתנו.
"אנחנו חוזרות פנימה" אמרתי ורום הנהנה נושפת את עשן הסיגריות.
יובל ואני התקדמנו לעבר המעלית, נכנסות ולוחצות על קומה 2, שם כולם נמצאים.

-נקודת מבט אביה-
שחף יובל ורום ירדו למטה אחריי ההתקף המוזר של שחף.
"אני חושבת שאני אכנס לטום" אמרתי וכולם הנהנו.
התקדמתי לאט לאט אל הדלת, מניחה את ידי בעדינות על הידית מורידה אותה באטיות רבה, קצת מפחדת ממה שאני עומדת לראות בצידה השני.
"טום.." לחשתי והתיישבתי בכיסא שליד מיטתו.
"טום בבקשה תתעורר, אני כלכך מצטערת!" הדמעות שלי הרטיבו את שמיכת בית החולים.
החזקתי בידו מקווה שאולי הוא יתעורר ממגע ידיי.
"אני מצטערת שלא הקשבתי לך באותו ערב, אני גם בעצמי לא בטוחה מה ראיתי שם עם איימי בפארק" מלמלתי אל תוך כף ידו, מנשקת אותה בעדינות נשיקות קטנות.
"אני הייתי צריכה להקשיב לך, אני כזאת סתומה, אני כזאת סתומה שלא הקשבתי לך, אם הייתי מקשיבה אולי לא היינו מגיעים למצב הזה, זה הכל באשמתי, הכל באשמתי" ושוב, כמנגנון קבוע הדמעות חוזרות לעיניי, מתגלגלות במורד פניי ומשאירות מסלול קבוע לדמעות שיבואו אחריהן.
"זאת לא אשמתך" אני שומעת את הקול העבה והמוכר וכף יד חמה על ראשי שמונח על קצה המיטה.
"טום?" אני מרימה את ראשי.
"אני ולא אחר" הוא גיחך ואני קפצתי עליו בחיבוק.
"תודה לאל, אתה בסדר" חייכתי מנגבת את הדמעות שכרגע נהפכו ממרות למתוקות, מעצובות לשמחות.
"את לא אשמה במה שקרה, זה אני האדיוט, לא את" הוא חייך אליי.
"לא, זאת אני,אני הייתי צריכה להקשיב לך, תספר לי מה עשית ומה שקרה עם איימי, בבקשה, תספר לי עכשיו, כמה כואב וקשה שזה יהיה, עדיף שהכל ייכאב בבת אחת" אמרתי וקירבתי את כיסאי למיטתו.
"באותו ערב איימי שלחה לי סמס שניפגש בפארק, שהיא רוצה שנדבר על המסיבת יומולדת של קתרין אחותה, את יודעת שאני מכיר אותן מאז שהן קטנות" טום התחיל להסביר.
"תמשיך.."
"אז הגעתי לשם, שאלתי אותה מה היא תכננה רק שהיא יותר תכננה איך לנשק אותי ולא איך לחגוג לקתרין, באמת שניסיתי להזיז אותה ממני, היא תפסה בצווארי ולא נתנה לי אפשרות להתנגד, תאמיני לי שלא נישקתי אותה בחזרה, פשוט עמדתי שם בחוסר אונים, לא משרברב את שפתיי אפילו בשביל נשיקה רגילה, כלום, פשוט עמדתי שם" הוא סיפר לי והדמעות בעיניו גורפות אחריהן את דמעותיי, לא משנה מה, היום אני לא אפסיק לבכות.
"והיום, אני לא הצלחתי להתמודד עם זה יותר, לישון לבד במיטה, לפתוח את הארון ולראות את כל הבגדים שלך שם מקופלים לפי צבעים" הוא צחקק, "השידה מלאה באיפור שלך ובבשמים שגם בלעדיהם את מושלמת! מברשת השיניים שלך בכוס באמבטיה, ליד שלי, השמפו שלך במקלחת, זה שאת לא מוכנה להחליף בשום מחיר כי הוא היחיד שנותן לשיער שלך ברק" הוא צחקק שוב.
"אתה באמת הקשבת לכל הפעמים שאמרתי לך את זה?" שאלתי בהתרגשות.
"בטח, תמיד אני מקשיב לך" הוא חייך.
"תמשיך לספר.." ביקשתי ממנו.
"אז היום לא הצלחתי להתמודד עם זה יותר והגעתי למסקנה שאם את עזבת אותי, אני עוזב את כולם, שתיתי, הרבה, יותר מדי, מרב עצבים ניפצתי את הבקבוקים, זכוכיות עפו לכל עבר, גם על גופי, איבדתי דם, זה לא עניין אותי, זה בדיוק מה שרציתי, עם החתיכות היותר גדולות של הבקבוקים המנופצים חתכתי את גופי, את הידיים, הרגליים, הכל" הוא התחיל לבכות.
"זה בסדר, אתה לא צריך לדבר על זה עוד" אמרתי לו מנגבת את המדעות שלי ואז את שלו.
"אביה, אני אוהב אותך, ואני לא אבגוד בך! אף פעם" הוא הביט בעיניי.
"גם אני אוהבת אותך" חייכתי והתקרבתי לנשיקה, נשיקה מושלמת שחיברה בינינו שוב.
"אבל רק עוד שאלה אחת" הייתי חייבת לשאול אותו.
"למה לא אמרת באמת או חובה שאתה אוהב אותי?"
"ידעתי שאם אני אגיד את לא תאמיני לי ותיפגעי הרבה יותר, שתחשבי שאני שקרן, ומגעיל ואדיוט ועוד כל מיני כאלה" הוא הסביר.
"אתה באמת אדיוט" צחקתי ונישקתי אותו שוב.
"תודה.. אני חושב" הוא אמר ושנינו צחקנו.
"אני אלך לקרוא לכולם" חייכתי אליו וקמתי מהכיסא.
"הם פה?" הוא שאל.
"בטח" חייכתי אליו ופניו התמלאו בשמחה.
אני שמחה שגיליתי את האמת, ואני עוד יותר שמחה שחזרנו.
אני אוהבת את טום, תמיד אהבתי ותמיד אוהב!