Love in the city- פאנפיק על הארי עונה שנייה פרק 9

-נקודת מבט של דיאנה-

"מוכנה?" הארי צעק.
"כן! דקה אחת!" צעקתי בחזרה.
גלשתי בטוויטר, עוברת על חלק מהציוצים שאנשים שלחו לי. חלקם מדהימים שכתבו לי שהם תומכים בהארי ובי, ואחרים אומרים לי ללכת להרוג את עצמי…תודה.
יצאתי מהחדר אל הארי והוא חיכה לי ליד דלת החדר.
"את נראית יפיפייה." הוא אמר, גורם לי להסמיק. עשיתי סיבוב כדי להראות לו את הבגדים והוא חייך חיוך רחב.
"מוכנה?" הוא שאל.
"אני לא יכולה לחכות כבר לראות אתכם מופיעים ב'מדיסון סקוור גארדן'! הארי, זה עניין גדול!" קראתי.
"זו לא הפעם הראשונה, אבל שאת תהיי שם אני חושב שזו תהיה ההופעה הכי טובה עד עכשיו." הוא השיב מגחך.
"קיטשי!" אמרתי בקלילות וחבטתי בזרועו.
יצאנו לבחוץ והפפארצי לא איחרו לבוא. פול הוביל אותנו אל הרכב ונכנסנו לבפנים.
"כמה זמן עד ההופעה?" שאלתי.
"כארבע שעות…" הוא השיב. שיט, הוא היה בחזרות גנרליות כל היום ועכשיו עוד ארבע שעות. התינוק שלי עובד כל כך קשה…
הגענו אל 'מדיסון סקוור גארדן' ולמזלנו אף אחד לא זיהה אותנו מכיוון ונכנסנו מהכניסה האחורית. יצאנו מן המכונית ונכנסנו לאצטדיון המדהים. זה מדהים!
"אז תלכי לשבת עם הבנות לפני שהמופע יתחיל, בסדר?" הוא שאל.
"כן! לא ראיתי אותן המון זמן!" צעקתי בשמחה.
"תירגעי, אהובה… ו…רק אזהרה על סופיה, היא לא ממש מסבירת פנים בהתחלה והבנות האחרות לא ממש מחבבות אותה מאז…את יודעת…דני וליאם הם לא…" הוא נתן לי מבט ואני הנהנתי. נישקתי אותו במהירות לפני שמצאתי את החדר. נכנסתי ועיניהן של פרי ואלינור התרחבו.
"דיאנה!" שתיהן צעקו בקול אחד, רצו אליי ומחצו אותי בחיבוק.
"שלום, נשים…התגעגעתי אליכן כל כך!" קראתי.
"התגעגענו אלייך! הארי היה אבוד בלעדייך!" אלינור צעקה.
"ששש!" צחקתי.
"התחלנו להתגעגע אלייך כל כך!" פרי הגיבה.
"ואני התחלתי להתגעגע לשתיכן." עניתי. הסתכלתי אחורה וראיתי את סופיה עומדת נבוכה.
"דיאנה." אמרתי והושטתי את ידי. היא הביטה בי בהלם ולחצה את ידי.
"סופיה." היא השיבה.
"נחמד לפגוש אותך, הארי אמר לי שאת יוצאת עם ליאם עכשיו. כשהתעוררתי ראיתי תמונות של הבנים בטמבלר ויש לך מזל שאת יוצאת עם הליאם ה"חדש", כי ליאם הישן היה מאה אחוז מגושם." צחקתי. היא צחקה וחייכה.
"אז את והארי שוב ביחד?" היא שאלה בחיוך.
"כן, ומאושרים יותר מאי פעם." עניתי. הסתובבתי ופרי ואלינור חייכו.
שמענו דפיקה בדלת והאוכל הגיע ולכן נפגשנו גם עם הבנים.

ארוחת הצהריים הייתה טובה באופן מפתיע. כולנו ישבנו ביחד ודיברנו ממש כמו בימים הטובים של פעם. אני לא הולכת לשקר, חוסר הנוכחות של דניאל היה מוזר, אבל זו הייתה המציאות.
סיימנו לאכול וסוף סוף הבנים עלו אל הבמה.
הארי והבנים הצטופפו לפני שנעמדו כל אחד בעמדה שלו. לפני שהארי ניגש לעמדתו הוא ניגש אליי ונתן לי נשיקה גדולה.
"יש שיר אחד מיוחד שהוא בשבילך, אהובה." הוא אמר ולאחר מכן רץ לבמה.
"קדימה, אנחנו צריכות להגיע למושבים שלנו!" אלינור צעקה. עקבתי אחריהן והמחשבות שלי היו במיליון ואחד מקומות.
איזה שיר?