Love in the city- פאנפיק על הארי עונה שנייה פרק 5

-נקודת מבט של דיאנה-

אני תוהה אם הארי התקדם לעברי על מנת לומר לי שהוא אוהב אותי? אולי הוא רק ניסה לקבל את המנות שהם הזמינו…או…אני כבר לא יודעת.
שמעתי דפיקה על הדלת וקמתי בהיסוס. עיניי היו נפוחות מדמעות ואני לא רוצה לדעת מי דופק על הדלת. פתחתי במהירות את הדלת וליבי הפסיק לפעום.
"דיאנה?" הארי שאל.
לפני שיכולתי לומר משהו הוא משך אותי לחיבוק חזק. יכולתי להרגיש אותו רועד וידעתי שהוא בוכה. חיבוקו היה חם ורך, בדיוק כמו שאני זוכרת.
אחרי כמה דקות הוא התרחק על מנת להישען עליי מעט וריסק את שפתיו על שלי. התנשקנו נשיקה לוהטת לפני שהתנתקנו.
הוא מחה דמעה בודדה מפניי ועמדנו זה בזרועות של זו, שמחים שאנחנו סוף סוף ביחד.
"התגעגעתי אלייך." הוא אמר בוכה. הבטתי מעלה והוא בכה יותר.
"התגעגעתי אלייך, גם." עניתי.
"למה אנחנו בוכים כמו תינוקות?" הוא שאל וגרם לי לצחוק.
"אני לא יודעת, אני מניחה שהחיים שלנו כאלו גרועים."
"החיים שלי עכשיו יותר טובים…" הוא השיב.
"תרצה להיכנס לדירה שלי במקום לעמוד בכניסה?" שאלתי.
"הכניסה נחמדה, אבל אני חושב שבפנים יהיה נחמד יותר." הוא השיב ונכנס. סגרתי את הדלת ונעלתי אותה לפני ששנינו התיישבנו על הספה כשאני מחובקת בזרועותיו.
"אז…איך היו שלוש השנים האחרונות, אדון מקום שישי ברשימת הגברים הלוהטים בעולם?" התבדחתי.
"מטורפות, קיוויתי שתהיי שם כשכל זה קרה. אני והבחורים הלכנו לאקס פקטור כאמני סולו אבל בסופו של דבר חיברו את כולנו ללהקה, ומאז אנחנו 'וואן דיירקשן'." הוא הסביר.
"זה מטורף, לפחות אתה עם החברים הטובים שלך." עניתי.
"אני פשוט…אל תעזבי שוב." הוא אמר בחומרה. מה?
"אני לא זו שעזבה." עניתי בנימה כועסת.
"לא התכוונתי לזה ככה. אני פשוט לא יכול לחיות עוד שלוש שנים בלעדייך." הוא ענה.
"אתה נראה די בסדר עם קנדל וטיילור." עניתי. רגע, מאיפה זה בא? התיישבתי מולו והוא היה נראה…עדיין עצוב ומתוסכל. הו אלוהים, הנה מגיע הריב.
"באמת? את רוצה לדעת למה אני באמת יוצא איתן?" הוא שאל בכעס. הנהנתי והוא נשם נשימה עמוקה וקם.
"התגעגעתי אלייך. לכל הרוחות, כל בוקר כשהתעוררתי הרגשתי כאילו נשאר חצי ממני. הייתי מסתכל החוצה וחושב 'דיאנה בטח הייתה אוהבת את השמיים האלו' או שהייתי חושב לעצמי שהעולם לא מספיק טוב כי את לא נמצאת בו.
אני אף פעם לא רציתי לעזוב, אבל הייתי חייב להמשיך הלאה. דיאנה, אני אוהב אותך ואני רוצה להיות איתך, אבל אני חי חיים חדשים עכשיו.
זה לא קל כמו שאת חושבת, אנשים יבקרו אותנו ויאמרו דברים עלייך ששנינו לא רוצים לשמוע. לעזאזל, אני אפילו לא יודע איך אני מרגיש עכשיו.
אני כל כך שמח שחזרת ואני אוהב אותך ואני רוצה לומר לך את זה כל יום, מהיום והלאה, אבל…אני לא רוצה שתיפגעי." הוא אמר ונד בראשו.
"לא נכון." עניתי. הוא הסתכל עליי בהלם וצחקתי בזמן שהתקדמתי אליו.
"להיות בלעדייך, יהיה גרוע יותר מלהיות איתך. לא אכפת לי מה אנשים אומרים, אני רק רוצה להיות איתך." אמרתי בחיוך.
"ההנהלה לא תאהב את זה." הוא מלמל.
"את מה?" שאלתי.
"אותי נפרד מקנדל ומודיע שאני במערכת יחסים רצינית עם האהבה של חיי." הוא השיב.
"אז…אנחנו-" הוא קטע אותי ונישק אותי.
"אני אקח את זה כחזרנו להיות ביחד." עניתי והוא הנהן ושנינו צחקנו.
"הו, איך מצאת אותי?" שאלתי.
"אני לא התכוונתי לזה, רק דפקתי כדי לבקש שתי ביצים." הוא השיב.
"בשביל מה?" שאלתי.
"קאפקייקס…רוצה לסיים להכין אותם?" הוא שאל. הנהנתי בהתלהבות ולקחתי שתי ביצים לפני שהלכנו אל דירתו.
נכנסנו פנימה והלכנו אל המטבח. הוא הכין את הכל והדבר היחיד שהיה חסר היה שתי הביצים שהחזקתי בידי.
ניגשנו במהירות לעבודה. הכנתי את המרכיבים היבשים והארי את המרכיבים הרטובים. סיימנו באותו הזמן ושפכנו את שניהם אל קערה גדולה. הארי החל לשפוך את הבלילה אל מגשי הקאפקייקס ואני התחלתי להכין את הציפוי.
שפכתי את המרכיבים אל המיקסר והפעלתי אותו בעוצמה גבוהה כך שכל אבקת הסוכר התפזרה לכל מקום.
"שוב פעם?" הארי שאל.
"אני תמיד שוכחת!" עניתי. הוא גיחך לפני שהכניס את המגש אל התנור והתקדם אליי. הרגשתי אותו לופט את זרועותיו סביב מותניי ומניח את ראשו על כתפי.
"יאמי…" הוא לחש. לקחתי חלק מן אבקת הסוכר ופיזרתי בפניו. הוא השתעל מעט ולאחר מכן החל לרדוף אחריי בכל המטבח.
"לא, תלך מכאן!" עניתי. הוא תפס אותי וסובב אותי בסלון לפני ששנינו נפלנו על הרצפה.
"למה אני כל כך גרועה באפייה?" שאלתי.
"לא בטוח, אולי הילדים שלנו יהיו ממוצעים, כי אני כל כך מדהים בזה וגם…את צריכה לעבוד." הוא צחק. הכיתי בו חלש ושנינו קמנו.
"אתה יכול לעשות את הציפוי?" שאלתי.
"כן, אני חושב שזה עדיף. אני יכול לעשות את הציפוי בזמן שאת תנקי?" הוא אמר בצחוק.
"כל עוד אני לא צריכה לגעת במיקסר." עניתי.

"סוף סוף." צעקתי לפני שקפצתי על הספה שלו.
"את לא רוצה קאפקייק?" הוא שאל.
"לא אחרי כל הציפוי והעוגה שעברתי." עניתי. הוא הניד בראשו והתיישב לצידי. קמתי כשהוא התיישב והלכתי אל החלון. הרגשתי את נשימתו במורד צווארי וחייכתי.
"ברחת ממני עכשיו?" הוא התלוצץ.
"אני רק רוצה לראות את העיר. תכבה את האורות?" ביקשתי. הוא עשה את מה שביקשתי ממנו והניח את ידיו על ירכיי וצפינו בעיר.
"אני אוהבת את המקום הזה." אמרתי, שוברת את השתיקה.
"גם אני, למרות שאני מתגעגע להולמס צ'אפל." הוא הודה.
"גם אני, אבל ניו-יורק הייתה החלום שלי מאז שהייתי בת חמש. אני מרגישה כאן בבית."
"הבית שלי נמצא היכן שאת נמצאת, כך שאם ניו-יורק היא הבית שלך, היא גם שלי." הוא ענה.
"למה אתה כל כך נדוש?" צחקתי.
"את גורמת לי להיות נדוש." הוא ענה.
"אז מחר…"
"אנחנו הולכים להודיע לציבור." הוא ענה.
"מה לגבי קנדל?" שאלתי.
"אני אפגוש אותה מחר בבוקר ואסביר לה הכל." הוא קבע.
"היא הולכת להיות שבורת לב." אמרתי בהלם. איך הוא יכול להיות כל כך רגוע מלהיפרד ממנה?
"היא כלבה חופרת. בפגישה הראשונה שלנו היא שאלה כמה עשיתי בשנה." הוא אמר צוחק.
"אני לא רוצה לומר שום דבר, אבל…באמת? קנדל ג'נר וטיילור סוויפט? מה לעזאזל חשבת לעצמך?" שאלתי.
"מה לעזאזל ההנהלה חשבה לעצמה." הוא ענה.
"את עדיין ממשיכה עם זה." הוא נאנח וידעתי שהוא צודק.
"אני מניח שאני לא באמת התנגדתי לדייטים איתן, אני מניח שיצאתי איתן רק מהפן הסלבריטאי."
"ברצינות? כשנודע לי שיצאת עם טיילור סוויפט כעסתי, אך באותו הזמן התפקעתי מצחוק." הודתי, גורמת לו לצחוק.
"למה?" הוא שאל.
"בגלל שאמרת שהיא אחת ממלכות הדרמה האלו שאתה לא יכול לסבול." אמרתי.
"אה, נכון. כן, אני חושב שהיא צריכה לכתוב שיר בשם 'אולי אני הבעיה'." הוא צחק.
"תבטיח לי שלא תצא יותר עם מישהי מזויפת כמוהן שוב?" שאלתי.
"מבטיח."
"טוב, עכשיו נהייתי עייפה, אני הולכת לישון." אמרתי והתקדמתי אל הדלת.
"תישארי?" הוא שאל.
"עברו רק? שלוש שנים?" צחקתי.
"שנתיים למעשה. ישנתי לצידך בבית החולים בכל לילה לתקופה של שנה." הוא השיב. זה נכון, הוא תמיד אהב.
חייכתי לפני שהלכתי לחדרו. התפשטתי כך שרק ההלבשה התחתונה נשארה לגופי ולקחתי את אחת מחולצותיו ולבשתי אותה לפני שזחלתי אל המיטה. הרגשתי אותו נכנס גם אל המיטה ועטף את גופי בזרועותיו.
"אני אוהב אותך." הוא לחש באוזני.
"גם אני אוהבת אותך." עניתי.