Love in the city- פאנפיק על הארי עונה שנייה פרק 4

-נקודת מבט של דיאנה-

התעוררתי והתחלתי להתארגן הכי מהר שיכולתי. היום זו הפגישה עם מתווך הבתים, ולא יכולתי לחכות כדי לצאת מהמלון הזה.
זה מלון נחמד, אל תבינו לא נכון, אבל אני פשוט צריכה מקום פרטי משלי.

הגעתי אל בית הקפה והתיישבתי בכיסא שעל יד החלון. זמן קצר לאחר שהתיישבתי הבחנתי באדם מאתר האינטרנט נכנס פנימה.
"טים יוגס!" קראתי. הוא הסתובב ועיניו הוארו.
"את חייבת להיות דיאנה רוז, נחמד לפגוש אותך." הוא אמר והושיט את ידו.
"נעים להכיר אותך גם." עניתי בחיוך. הוא נראה סופר רגוע.
"אני אלך לקנות לי קפה ואז נוכל לצאת."
"נשמע טוב." עניתי. צפיתי בו קונה את הקפה שלו ולא יכולתי שלא לבהות. הוא נראה בן עשרים וארבע או עשרים וחמש, ואני לא הולכת לשקר- הוא חתיך!
היה לו שיער חום ועיניים חומות-בהירות. הלוואי שהייתי מוכנה להמשיך הלאה, אבל קודם אני צריכה לסגור מעגל עם הארי. טים קיבל את הקפה שלו ויצאנו.

הדירה הראשונה הייתה הרס טוטלי, היא הייתה רחוקה ממרכז העיר והריחה כמו חרא. היא הייתה מעוטרת בקירות ניאון ירוקים וכל הדלתות היו צבועים בצבע שונה עם ידיות שונות.
טים התנצל על כך שבזבז את זמני, אבל לא אכפת לי לראות את הדירה, כי עכשיו אני יודעת מה אני לא רוצה בוודאות.
הדירה השנייה הייתה בסדר והיא עלתה רק ארבעת אלפים דולר לחודש. זה לא קשור לעובדה שעכשיו יש לי כסף, אני לא רוצה דירה זולה, והדירה הזו הייתה פשוט בינונית. ואם אני בעיר ניו-יורק, זה ללכת על גדול או ללכת הביתה.

נכנסנו אל הדירה האחרונה והיא הייתה פשוט וואו. היו שבעה שערים אשר הובילו אל מתחם קטן.
"זה מקום שרוב תושביו הם אנשים אמידים אשר חיים ברמה גבוהה, ולכן הם התקינו שער." טים אמר בחיוך. הוא הקליד את קוד הכניסה והשערים נפתחו.
הוא הראה לי את הסביבה, והיא הייתה יפה. בנוסף לכך, הבית היה במרחק של חמש דקות מהרכבת התחתית ושלא נדבר על העבודה שלי. בנוסף, השכונה הייתה ממוקמת בלב העיר ניו-יורק, זה מושלם.
נכנסנו אל הדירה והיא הייתה כל מה שאני רוצה. היא הרגישה תעשייתית וסופר מודרנית. הסתכלתי מחוץ לחלון הדירה ונשקף למולי נוף יפה של המגרש ושל החלק של ניו-יורק בו אני גרה.
"זה מושלם." אמרתי בחיוך.
"לא רק שזה מושלם, תוכלי לעבור כבר מחר." טים הוסיף.
"אני אקח אותה."

-יום למחרת-

"כן, פשוט תניח את הספה שם. תודה לך." אמרתי לשני המובילים האחרונים.
סגרתי את הדלת ואז רצתי וקפצתי על הספה שלי, סוף סוף, הדירה שלי בניו-יורק. הסתכלתי מחוץ לחלון וסידרתי במהירות את הווילונות כדי לוודא שאור רב יוכל להיכנס אל הבית.
שאר היום שלי עבר בשאיבת אבק, ניקוי וארגון.

סוף סוף סיימתי לסדר את הכל והבטתי במהירות סביבי לפני שהתמוטטתי על הספה. הדירה שלי סוף סוף מסודרת.
הבטתי על השעון וראיתי שהשעה היא חמש בערב, שיט! המשמרת שלי מתחילה בעוד שעה ואני מסריחה מזיעה! רצתי למקלחת בלי לחכות אפילו למים חמים.

אחרי מקלחת מהירה של עשר דקות, ייבשתי את שיערי כמו אישה מטורפת לפני שרצתי לחדרי והתלבשתי.
באופן מפתיע לא התייחסתי למה שלבשתי; זו הייתה חצאית עיפרון שחורה והדוקה וחולצה שחורה. הברשתי את שיערי במהירות עד שהוא הונח במקומו בצורה מושלמת, מרחתי במהירות מסקרה ומרחתי שפתון על שפתיי.
יצאתי במהירות מביתי ורצתי במורד הרחוב אל המסעדה. הגעתי לשם בדיוק בזמן והמנהלת שלי עמדה וחייכה אליי.
"אני מצטערת, אני-"
"את לא מאחרת, הצלחת. אל תדאגי." היא אמרה בחיוך. וואו, היא כל כך רגועה ונינוחה.
מנהלים לא אמורים להיות מטורפים ורעים?!

"תיהנו מהארוחה שלכם." אמרתי לשולחן של שניים. הם נראו כאילו הם מאוהבים. אני הייתי אמורה להיות ככה, אבל…אני מניחה ששום דבר לא נמשך לנצח.
"אני צריכה פסנתרן!" המנהלת שלי צעקה.
"מי יכול לנגן בפסנתר?! אף אחד?! הוא מאחר! בבקשה, אני אשלם לכם אקסטרה." היא צרחה. רצתי אליה וניסיתי להרגיע אותה.
"אני יכולה לנגן, וללא תוספת תשלום."
"תודה לך, דיאנה. תורידי את הסינר ותלכי לנגן כל מה שאת יודעת, אפילו קטע הכי קטן. לאחר מכן תוכלי ללכת, המשמרת שלך תיגמר." היא אמרה בהקלה.
נכנסתי לחדר האוכל של המסעדה ושמתי לב להארי וקנדל, איכס. ראיתי אותה צוחקת ונוגעת בזרועו בשובבות. זה עצבן אותי מאוד.
אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה עכשיו, אני רוצה לספר להארי שזאת אני ושאני ערה עכשיו, אבל באותו הזמן אני כועסת שהוא עזב אותי והמשיך הלאה, אבל שוב, עברו שלוש שנים. אם אני אספר לו, מה יהיה אם הוא לא ירצה אותי בחזרה? לכל הרוחות, הוא אפילו זוכר אותי?
התיישבתי מול הפסנתר ומיליוני קטעים עברו במוחי. ואז התחלתי לנגן. אם הוא זוכר אותי, אז הוא יזכור את זה.

-נקודת מבט של הארי-

"וכאילו, אני חושבת שזה ממש מגניב איך שהיא רגועה, אתה יודע למה אני מתכוונת?" קנדל שאלה.
"בטח." עניתי מהנהן.
"איפה המוזיקה במקום הזה?" קנדל שאלה וגלגלה את עיניה.
"אני לא יודע, אמור להיות להם פסנתרן." עניתי. אלוהים, מוזיקה תעשה את השיחה הזאת להרבה יותר טובה. אני יכול להשתיק אותה, ופשוט להקשיב למוזיקה.
"בכל מקרה, אני חושבת שאולי אנחנו-" קנדל דיברה אך לא הקשבתי, כי שמעתי אותו… השיר שלא שמעתי במשך שלוש שנים.
הבטתי בטירוף סביבי והבחנתי בילדה שישבה על יד הפסנתר. אותה האחת ששירתה אותנו אתמול ו…היא הייתה אותה האחת שראיתי במסעדה בזמן שהייתי עם קנדל. הסתכלתי עליה, אך ראשה היה מורכן. היא נראתה כל כך מוכרת, לא הייתי קרוב מספיק על מנת לראות איך היא נראית, אבל אני יודע שאני צריך להתקרב.
"קנדל, אני חייב ללכת-"
"לאיפה?! לראות אותה? אותה הכלבה מהמסעדה?" היא שאלה בהלם.
"אני רוצה לשאול אותה על הקטע שהיא מנגנת." שיקרתי. ניסיתי לקום עבורה אך יד משכה אותי והתיישבתי חזרה.
"זה לא שהיא כתבה את זה בעצמה או משהו…" היא אמרה וגלגלה את עיניה.
כתבה את זה בעצמה…אבל היא כתבה, דיאנה כתבה. הסתובבתי והסתכלתי עליה, ובדיוק היא הרימה את ראשה.
הסתכלתי על פניה מקרוב ולבי נעצר, זאת דיאנה. קמתי ממקומי וקנדל נראתה עצבנית.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה.
"אני צריך לדבר איתה, תישארי כאן." אמרתי במהירות.
פניה נהפכו להמומות, אך לא היה אכפת לי. רצתי לעבר הפסנתר, הזזתי את כיסאות המסעדה על מנת לפנות לי מעבר, וניסיתי הכל כדי להגיע אליה.
הקטע הסתיים והיא קמה, מאפשרת לנגן אחר לשבת במקומה. פנינו יצרו קשר עין, מה שגרם לה להחוויר. עכשיו שהייתי יותר קרוב, יכולתי לראות את פניה טוב יותר. אי אפשר היה לטעות. דיאנה.

-נקודת מבט של דיאנה-

סיימתי את הקטע ונתתי לנגן אחר לשבת. הרמתי את דבריי מצדו השני של הפסנתר והרמתי את מבטי מעלה, ראיתי את הארי רץ לכיווני. הסתכלתי שוב וראיתי את קנדל מסתכלת.
התחלתי לרוץ בלי לדעת מה קורה, אני יודעת שהארי הבחין בי אבל אני פשוט לא מוכנה. רצתי במהירות מחוץ למסעדה בזמן ששמעתי את צעדיו אחריי.
"דיאנה!" הוא צעק.
התעלמתי ממנו ורצתי ברחובות, ראיתי מונית ונכנסתי אליה במהירות.
"סע, סע, סע!" צעקתי. נהג המונית עשה כמבוקשי והתחלנו לנסוע. הסתכלתי אחורנית וראיתי את הארי עומד שם בהלם.
"אני מצטערת." לחשתי.

-נקודת מבט של הארי-

נכנסתי חזרה אל המסעדה וקנדל הייתה עצבנית.
"שוב, מי הדייט שלך?" היא שאלה. אוף.

סוף סוף, אחרי שעה של קיטורים, הקפצתי אותה לביתה ועשיתי את דרכי אל ביתי.
עליתי במדרגות ופתחתי את דירתי.
התקשרתי במהירות לאמי, הייתי צריך לדעת אם דמיינתי את דיאנה או אם כל זה היה אמיתי.
"הלו?" אמי אמרה לטלפון.
"היי אמא, חזרת כבר מהחופשה?" שאלתי.
"כן, חזרנו." היא השיבה.
"אני צריך שתתקשרי אל בית החולים ותשאלי על דיאנה."
"אוקיי, בטח מותק, אני אתקשר אלייך חזרה עוד מעט." היא ענתה.
"תודה אמא." אמרתי וניתקתי והרגשתי מדוכא. אני ממש מתגעגע להולמס צ'אפל.
הלכתי אל המטבח והתחלתי להכין קאפקייקס. התגעגעתי לעבודה שלי במאפייה מאז שעזבתי את הולמס צ'אפל.
זה היה כיף, והכנת קאפקייקס היה החלק האהוב עליי.
התחלתי להכין ושמתי לב שחסרות לי ביצים במקרר. אני יודע שלשכן שלי, מארק, יש כמה ביצים להביא לי. יצאתי מביתי ודפקתי בדלתו.
"היי, אחי." אמרתי בחיוך.
"הארי, מה קורה?" הוא שאל.
"יש לך אולי ביצים?" שאלתי צוחק.
"לא, מצטער, השבוע אני לא אוכל כלום הבא מבעלי החיים." הוא ענה.
מארק הוא מהאנשים האלו שבודקים דיאטות מטורפות ולאחר מכן כותבים ביקורות עליהם.
"אתה מכיר אולי מישהו שיש לו?" שאלתי.
"השכנה החדשה אולי." הוא השיב והצביע על הדלת שצמודה לדלתי. הסתכלתי שוב והודיתי לו במהירות. דפקתי על דלת הבית ובדיוק הטלפון שלי צלצל.
"היי אמא, מה חדש?" שאלתי.
"היא-" הדלת נפתחה וקטעתי אותה.
"ערה?" שאלתי וקולי נסדק. ניתקתי ועיניי הירוקות פגשו בעיניה החומות.
דיאנה?