Love in the city- פאנפיק על הארי עונה שנייה פרק 3
-נקודת מבט של דיאנה-
פקחתי את עיניי והרגשתי נורא, זה מוזר שאני מרגישה כך מאז שהתעוררתי. לקום מתרדמת אחרי שלוש שנים לא אמור להיות משהו טוב? כמו נס או משהו, או חלום שמתגשם? אני מרגישה כאילו אני חיה בסיוט.
קמתי מהמיטה והסתכלתי על ניו-יורק היפה, כבר החלטתי שאני נשארת כאן. תמיד אהבתי את ניו-יורק והסיבה שהארי עבר לא אומרת שאני לא יכולה גם לעבור.
אני פשוט לא יכולה להאמין שהוא אפילו לא טס חזרה להולמס צא'פל או שהוא לא שם לב אליי, למען השם! אני יודעת שאני נראית שונה, אבל הוא אמר שהוא אוהב אותי.
מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא ביקר אותי בבית החולים?
הוצאתי את מחשב הנייד שלי וחיפשתי אחר ראיונות ומאמרים על וואן דיירקשן. מסתבר שהם חוזרים הביתה רק לכמה שבועות, מתוך שנה?! מה לגבי חופשות? הבחורים חייבים להיות מותשים.
הסתכלתי במעלה העמוד על בנות הזוג שלהם, למזלי לואי ואלינור עדיין ביחד וזאין ופרי…מתחתנים! אלוהים אדירים! אני כל כך שמחה בשבילם.
חיפשתי אחר תמונה של הארי עם בת זוגתו ותמונות רבות עלו על מסך המחשב, הנפוצות ביותר היו שלו עם קנדל או עם טיילור.
זה שבר את לבי לדעת ששפתיו נישקו שפתיים אחרות שהן לא שלי. אני יודעת שאני לא יכולה לצפות ממנו לחכות שלוש שנים אבל אני מתארת לעצמי שאם הייתי מתעוררת הוא היה רוצה להתחיל מהמקום שבו הפסקנו…אבל אני מניחה שלא.
ירדתי מהמיטה והתקשרתי אל שירות החדרים לפני שהתחלתי להעביר בין הערוצים בטלוויזיה, כמעט בכל ערוץ היה משהו הקשור לוואן דיירקשן.
בסופו של דבר כיביתי אותה וחזרתי אל מחשב הנייד שלי. מצאתי מתווך בתים והתקשרתי אליו מהטלפון שקניתי אתמול.
"הלו? האם זה טים יוגס?" שאלתי.
"האחד והיחיד, איך אני יכול לעזור?" הוא שאל.
"אני מחפשת דירה בעיר ניו-יורק, מוכנה לעבור כבר השבוע או פחות אם זה אפשרי." עניתי.
"אני רוצה להודיע לך מראש שלרכוש דירה בניו-יורק זה לא כל כך זול, יקירה."
"כסף הוא לא בעיה, יש לי לא מעט." אמרתי נושכת מעט את שפתי.
"אוקיי, ובכן יש לי שלושה מקומות בראשי ואני יכול לקחת אותך לראות אותם ביום שלישי, זה מתאים לך?" הוא שאל.
"כן, זמן ומקום?" שאלתי.
"אני אפגוש אותך ב'קפה הפארק' על יד הסנטרל פארק בשעה שתיים עשרה. אנחנו יכולים לקנות במהירות כוס קפה ואז נלך לראות את הדירות." הוא השיב במתיקות.
"נשמע נהדר, אני דיאנה דרך אגב." עניתי.
"בדיוק עמדתי לשאול מה שמך, אוקיי, מעולה. רק תוודאי שאת מביאה את כל הניירות וכל מה שאת רוצה כדי לקנות את הדירה במקום." הוא ענה.
"אוקיי, מעולה, נראה אותך ביום שלישי." עניתי בשמחה.
הוא ניתק ובדיוק דפיקה נשמעה בדלת החדר, שירות החדרים! רצתי אל הדלת ואיש שירות החדרים עמד בפתחה עם עגלת המזון. נתתי לו עשרים דולר כטיפ והוא הודה לפני שעזב.
הייתי בתרדמת במשך שלוש שנים ואני די בטוחה שמלבד הארי, גם אני התגעגעתי לפנקייקים שלי. התיישבתי על המיטה והתחלתי לאכול.
החלטתי להדליק את הטלוויזיה שוב וכמובן ששודר עוד ראיון עם וואן דיירקשן.
"אז בנים, איך אתם מרגישים על האלבום החדש?" המראיינת שאלה.
"מעולה, אני חושב שהוא באמת מראה כיצד אנחנו התבגרנו והרבה מן הכתיבה של השירים הייתה בשיתוף וזו הייתה חוויה מדהימה." ליאם השיב. הוא תמיד היה מקצועי.
"שירים אהובים?" הגברת שאלה.
"תעזוב את זה כאילו שזה חם." לואי ענה והצחיק את כולם.
"אלבום שגוי, מצטער, זה באלבום הבא שלנו. אני חושב שכנראה 'זיכרונות חצות' (Midnight Memories) מאחר והאלבום נקרא על שמו וזה שיר נהדר." הוא ענה.
"את ואני, ככל הנראה." ליאם ענה בחיוך.
"חזק(Strong)." נייל הוסיף.
"דרך האפלה כנראה או זכרונות חצות." זאין ענה.
"דיאנה." הארי אמר ללא היסוס. יש להם שיר שנקרא דיאנה?
כיביתי את הטלוויזיה וחיפשתי את השיר 'דיאנה' של וואן דיירקשן, הקשבתי למילים והתחלתי ליילל.
האם הם כתבו את השיר הזה בשבילי? המשכתי לשמוע וחלק מהמילים אני שמעתי לפני…הארי אמר את המילים האלו לי.
הגעתי לסוף השיר בו הארי שר לבד. 'אם יכולתי לחבק אותך, נשבע שלעולם לא אעזוב אותך.' הרגשתי את לבי נמס ואז החלק האחרון של השיר גרם לי לבכות יותר.
'בייבי, את היית המצילה שלי.' הארי אמר לי את זה כאשר ישבנו במיטתי והתחלתי לבכות.
קמתי מן המיטה ונכנסתי אל המקלחת, נכנסתי פנימה ונתתי למים החמים לשטוף את כל הבעיות שלי. אני צריכה לראות את הארי שוב.
מתברר שזה מאוד קשה לראות אותו מאז ששומרי ביטחון סובבים סביבו עשרים וארבע שבע. הייתי צריכה לדבר איתו באותו היום במסעדה, אבל השתפנתי.
שלא נדבר על קנדל שהייתה עמו ואני לא רוצה שהקארדשיינס יהיו אחרי התחת שלי. מצד שני, אני לא יודעת אם אני מוכנה מספיק כדי להתקרב להארי. בעצם, אני סוג של פגועה…
יצאתי מן המקלחת והתלבשתי במהירות. אולי אני צריכה להשיג עבודה כמלצרית, זה נשמע טוב. התלבשתי ויצאתי.
מצאתי מסעדה הנמצאת במרכז העיר ועליה שלט 'דרושים עובדים', נכנסתי פנימה שקורות החיים שלי, שהדפסתי מלפני כמה שנים, נמצאים בידיי ומסרתי לו אותם.
הוא נראה ממש מתרשם וגם אני. המסעדה הזו פאקינג מפוארת.
"התקבלת. את יכולה להתחיל הערב אם תרצי." הוא אמר בחיוך.
"נשמע נפלא."
סיימתי להגיש לשולחן חמש וחזרתי אל המטבח.
"יש לך שולחן סלבריטאי מיוחד, דיאנה." ריק אמר לי.
"נשמע טוב, מי זה?" שאלתי.
"וואן דיירקשן." הוא השיב.
"אני יכולה לקבל שולחן אחר?" שאלתי בעצבנות.
"לא." הוא ענה. שיט, שיט ועוד פעם שיט. הבטתי שוב וראיתי משקפי שמש המונחים על השיש. מיהרתי להרכיב אותם על פניי ויצאתי מן המטבח. הסתכלתי על תג השם שלי והיה כתוב בו 'דיאנה'.
ראיתי את החברה החדשה שלי, דייסטני, ושאלתי אותה אם תוכל להחליף עמי את תג השם. ראיתי את כולם יושבים שם וניגשתי רגיל ככל שיכלתי. אלוהים אדירים, אני מקווה שהם לא ישימו לב אליי…
"שלום, אני המלצרית שלכם, דייסטני, ואני אשרת אתכם הלילה." אמרתי בקול דק וגבוה.
"נעים להכיר אותך, דייסטני, תוכלי בבקשה להביא לי את מספר ארבע וקולה?" ליאם שאל בחיוך.
"שלום לאב, אני רוצה את מספר שבע ורק מים." לואי אמר. הנהנתי ורשמתי את שתי ההזמנות. אני מקווה שהם לא שמו לב לידי שרעדה.
"אני אקח את מספר שתיים ומים." זאין ביקש.
"אני רוצה את חמש, שש ושבע. אה, ומים." נייל אמר. אותו נייל הישן, בטן מפלדה.
"אני פשוט אקח מים כרגע." הארי אמר.
"אחי, תקח משהו." לואי אמר ונד בראשו.
"אני לא יודע. המבורגר, איזה מספר זה?" הוא שאל.
"עשר." עניתי. עיניו לפתע התרחבו והוא היה נראה כאילו וראה רוח רפאים. שיט, הקול שלי!
"אני אחזור בעוד שנייה." עניתי בקול צורמני. פאק, פאק ושוב פעם פאק. אני מקווה שהוא לא הבחין בי.
-נקודת מבט של הארי-
צפיתי במלצרית מתרחקת והייתי כל כך קרוב לתפוס אותה ולשאול אותה מאיפה אני מכיר אותה, הקול הזה…
"מה לעזאזל, חבר?" לואי שאל.
"מה?" עניתי.
"למה אתה מתנהג כל כך מוזר?" נייל שאל.
"אני פשוט…היא נשמעה מקודם כמו דיאנה." הודיתי.
"הקול של דיאנה לא גבוה ודק, ושיערה חום ומתולתל." זאין אמר.
"אבל כשהיא אמרה 'עשר'…"
"הארי, דיאנה עדיין בבית החולים, אנחנו כבר דיברנו על זה שלעולם לא תהיה דיאנה. אתה צריך להפסיק לדמיין דברים." לואי אמר ונד בראשו.
"חבר, יום אחד היא עלולה להתעורר, אך כרגע אתה צריך להמשיך הלאה." ליאם אמר מנסה לנחם אותי.
"כן…" מלמלתי.
"מה היה הקטע עם המשקפי שמש?" נייל שאל.
"אני לא יודע, אבל אני רוצה לראות את עיניה." עניתי.
"אנחנו צריכים לבקש ממנה?" זאין שאל.
"לא אתה פשוט לא יכול לעשות דבר כזה!" ליאם אמר.
ראינו אותה מגיעה לכיווננו עם האוכל וכולנו שתקנו. היא הניחה את האוכל וכולנו הודינו לה.
"עוד משהו?" היא שאלה.
"למה את מרכיבה משקפי שמש בתוך המסעדה?" לואי שאל. ראיתי את ליאם נד בראשו אבל הייתי מעוניין לשמוע את סיבתה.
"מאתמול כואבת לי העין והמסעדה לא תיתן לי לעבוד עם עין נפוחה ומפחידה." היא השיבה.
"אה, מוזר." לואי אמר.
"כן, אז אני מקווה שתיהנו, ביי." היא אמרה במהירות לפני שברחה מאיתנו במהירות.
"אולי היא מעריצה והיא לחוצה?" ליאם הציע.
"לא, חבר, יש בה משהו." עניתי.
היא נראתה כל כך מוכרת, והקול שלה… הלוואי והייתי יכול לראות את עיניה, זה כאילו יהיה החלק האחרון של הפאזל. למה היא כל כך מוכרת?
"מה אם זו דיאנה?" שאלתי. כולם הביטו בי במבט של 'אתה צוחק, נכון?' וכתגובה רק נענעתי את ראשי ואכלתי את ההמבורגר שלי. אולי הם צודקים, אולי אני צריך להמשיך הלאה…
תגובות (3)
תמשיכי מהר אהובים שלי הם!! באלי שהוא יגלה כבר שזאת היא
דיי אוף שהארי והיא יפגשו כברררר
אני חייבת לראות את התגובה שלוווו
פליז תמשיכי מהרררר
יפה רצחח תמשיכי