Love in the city- פאנפיק על הארי עונה שנייה פרק 2

-נקודת מבט של דיאנה-

"גברתי…גברתי?" הרגשתי מישהו מנער אותי קלות ופתחתי את עיניי באיטיות.
"אני מצטערת להטריד אותך אך המטוס עומד לנחות ואנו צריכים שתחגרי את חגורת הבטיחות שלך." הדיילת אמרה לי.
"הו, נכון, מצטערת." עניתי.
למזלי הייתי במחלקה הראשונה, כך שהייתי יכולה לתפוס תנומה טובה, במיוחד לאור העובדה שאני לא צריכה אף אחד שיישב על ידי. אני שונאת להיות ליד אנשים אקראיים במטוסים, זה מפחיד נורא, אלוהים.
הסתכלתי מבעד לחלון ויכולתי לראות את העיר היפה שאני אוהבת, ניו-יורק. היה חשוך בחוץ, יכולתי לראות את גורדי השחקים ואת ציוני הדרך. ראיתי גם את פסל החירות ואת בניין ה'אמפר סטייס', כיכר ה'טיימס סקוור' וגשר ברוקלין!
המטוס החל לגעת באדמה ונשמתי נשימה עמוקה. הארי איפשהו שם למטה, אני לא יכולה לדמיין מה הוא עושה. אולי קניות, מבלה עם הבנים, אבל בכל מקרה אני לא יכולה לחכות כדי להפתיע אותו!

יצאתי משדה התעופה ועליתי למונית שתקח אותי אל המלון. לאחר נסיעה קצרה הגעתי למלון 'מרטון' ועליתי לחדרי. זרקתי במהירות את המזוודה על המיטה הגדולה והחלפתי לבגדים אחרים.
הסתכלתי על עצמי במראה וחייכתי. אלו בגדים פשוטים אך אהבתי את זה. הסתכלתי מבעד לחלון על העיר המדהימה והחלטתי שאני צריכה הפסקה. נעלתי את נעליי ויצאתי מן המלון.

הלכתי רחוב אחרי רחוב והתחלתי להתעייף ולהיות רעבה. בדקתי מה השעה ועל השעון הופיעה השעה תשע וחצי בלילה.
עברתי ליד מסעדה מפוארת והסתכלתי דרך הזכוכית. החלטתי שאני הולכת לאכול כאן רק בגלל שאני יכולה, לא הייתי לבושה מהודר אבל לא היה אכפת לי.
נכנסתי פנימה והיא הייתה עמוסה. ניגשתי לדוכן שבו ישבה המארחת.
"כמה?" היא שאלה.
"אחד." עניתי. היא הרימה את עיניה, נותנת בי מבט מוזר ובודקת את הרשימה שלה.
"אנו עמוסים, ייתכן שתצטרכי לחכות לפחות שעה." היא אמרה ביובש.
שלפתי מאתיים דולר והחלקתי אותם אליה, עיניה ברקו והיא לקחה אותם.
"השולחן שלך יהיה מוכן בעוד רגע, תרצי מיקום ספציפי?" היא שאלה.
"אולי שולחן בפינת המסעדה."
"בדרך." היא השיבה.
היא הובילה אותי לשולחן בחלק האחורי של המסעדה, התיישבתי בפינה ואהבתי את זה באופן מפתיע.
אחד המלצרים ניגש אליי והזמנתי רביולי וקצת יין, אני בגיל ששתייה היא חוקית, אז למה לא?
חיכיתי לאוכל שלי כאשר הבחנתי בילדה הולכת ומתיישבת בשולחן שלפניי שגבה מופנה אליי. היא הסתובבה לרגע על מנת להניח את מעילה על משענת הכיסא וידעתי מי זו באופן מיידי, קנדל ג'נר.
הו, אלוהים אדירים, שנאתי את הקרדישייאנס, הם כל כך מעצבנים, ושלא לדבר על זה שהיא מפורסמת זולה, אידיוטים.
מי הטיפש שנפגש איתה לארוחת ערב? צחקתי קצת ואז השתחררתי מזה.
הרגשתי מישהו עובר על ידי והתחלתי להרגיש פרפרים בבטן כאשר הרחתי את הבושם שלו, הארי. הבטתי למעלה וראיתי את הראש המתולתל שלו מחבק את…קנדל?!
הוא התיישב והם החלו לדבר. הבטתי היישר אליו והוא לא הביט בי פעם אחת, זה כאילו הוא לא מזהה אותי. המלצר שלי הגיע עם האוכל שלי ועדיין ישבתי בהלם.
"האם אני יכול להביא לך עוד משהו?" הוא שאל.
"האם הם ביחד?" שאלתי אותו. הוא הביט בקנדל והארי ופנה אליי.
"אני חושב שכן, את יודעת איך זה מפורסמים, תמיד בסופו של דבר הם עם מפורסמים אחרים." הוא השיב בחיוך.
"את בסדר?" הוא שאל.
"אני ב-בסדר, תודה." עניתי. הוא חיפש משהו בתוך סינרו ולבסוף הושיט לי מפית.
"רוב האנשים לא בוכים כשהם בסדר." הוא ענה, "למה את כל כך כועסת על שני אלה?" הוא שאל.
"האם מלצרים לא אמורים לשמור על שקט ולא לדבר עם לקוחות?" שאלתי בצחוק.
"אני מניח, אבל אני לא. מצטער." הוא ענה.
"לא, זה בסדר. אני פשוט לא יכולה להאמין שהיא יכולה למצוא אהבה ואני לא יכולה." עניתי, מנסה לחפות על המעידה הקטנה שלי.
"אל תדאגי. אם את שואלת אותי, את יפה ממנה פי עשר." הוא אמר וקרץ לפני שהלך.
צפיתי בקנדל והארי מפלרטטים רוב הארוחה עד שהגיע החשבון שלי, עליו המלצר כתב פתק נחמד.
'אני חושב שאת אהובה, אל תתני למחשבות שלך לעסוק ברודף בצע. מקווה שהיה לך ערב נהדר.'
שילמתי שלוש מאות דולר והשארתי טיפ של מאתיים דולר למלצר, הוא באמת עשה לי את היום. קמתי והלכתי על יד שולחנם של הארי וקנדל.
"תחכי." שמעתי את הארי אומר. הסתובבתי בשקיקה, סוף סוף הוא הבחין בי! הוא קם ועזב אותה למעני.
"זה נפל לך." הוא אמר והושיט לי את הטלפון שלי. הוא אפילו לא הסתכל ברצינות על פניי, הוא רק החזיר לי במהירות את מה שנפל לי וזה מה שהיה.
"את צריכה משהו?" קנדל שאלה בקול ביטצ'י. לא יכלתי לעזור אך התחלתי לבכות ורצתי כמו מטורפת לכיוון היציאה.
הלכתי ברחובות ניו-יורק והתחיל להיות מעט קר, לא רק בחוץ אלא גם מבפנים. הרגשתי כל כך שבורה, כל כך כואבת.
אני יודעת שאם הארי היה מביט בפניי טוב יותר הוא היה שם לב אליי. אני לא מאמינה שהוא איתה.
קנדל…הוא אמר שהוא גמר עם בנות מזוייפות. טיילור סוויפט, קנדל ג'נר…מי הבאה בתור?
הלכתי ברחובות שדמעות בעיניי. הסתכלו עליי במבטים מוזרים אך לא היה לי אכפת. כואב לי ואני לא מפחדת להראות זאת. התחיל לרדת גשם, הרגשתי יותר ויותר גרוע עם כל שנייה שחלפה.
הייתי במרחק של כמה דקות הליכה מהמלון שלי, כאשר מכונית האיצה בכביש וכל המים המלוכלכים ניתזו עליי. הסתכלתי שמאלה וראיתי מכונית ריינג' רובר שחורה נוסעת.
ראיתי את הארי נוהג ולאחר מכן את קנדל, היא הביטה בי ולאחר מכן החלה לצחוק ודוחקת מעט בהארי. הסתרתי את פניי והתחלתי לרוץ.
נכנסתי למלון רטובה לגמרי. עליתי לחדרי ונכנסתי להתקלח במהירות.
לאחר המקלחת התיישבתי על המיטה לבושה בפיג'מה שלי, מסתכלת על אורות העיר.
תמיד אהבתי את ניו-יורק ותמיד חלמתי לעבור לגור כאן, אבל עכשיו…אני פשוט עצובה ומדוכאת. הגבר שאני אוהבת נמצא עם אישה אחרת והוא לא יודע שהתעוררתי…ואם הוא היה יודע, היה לו בכלל אכפת? הוא הוא בכלל זוכר אותי? נכנסתי למיטה והשארתי את הווילונות ואת החלון פתוחים.
אני רוצה לשמוע ולראות את העיר לא משנה איפה אני נמצאת. אלו אחד הדברים האהובים עליי.
ניסיתי להירדם אבל הארי עדיין היה במוחי. התהפכתי מצד לצד ובסופו של דבר התיישבתי והתחלתי לבכות בקול רם. הבטתי על אורות העיר שהיו מטושטשים עקב דמעותיי וצעקתי את שמו. הרגשתי כאילו איבריי נקרעו לגזרים. הארי לא רוצה אותי יותר…או צריך.

-נקודת מבט של הארי-

ניגשתי אל קנדל וחיבקתי אותה במהירות לפני שהתיישבתי. אנחנו מדברים כמה זמן, אבל שוב, היא הולכת על דברים חומריים ונושאים הכי משעממים אי פעם. אלוהים, אני שונא את ההנהלה שגרמה לי לצאת איתה.
לפתע שמתי לב שאיזו בחורה עברה והפילה משהו.
"תחכי!" אמרתי, מה שגרם לה להסתובב במהירות. הושטתי לה את הטלפון בלי להביט בפנייה וחזרתי לקנדל. אני לא רוצה שהפפארצי יחשבו שאני רודף שמלות.
"את צריכה משהו?" קנדל שאלה בקול ביטצ'י. שמעתי מאחוריי את הבחורה בוכה, הסתובבתי והיא כבר רצה.
"למה עשית את זה?" שאלתי אותה.
"בכל מקרה, אז הייתי בסלון היופי ואני נשבעת שכמה נשים שישבו שם דיברו על קניה וקים, כמה מצחיק, נכון?" היא אמרה, מתעלמת לחלוטין משאלתי.
"מצחיק." עניתי.
את שאר הארוחה העברנו בשיחות מטופשות שאני די בטוח שילד בן שלוש יכול לנהל אותן.
אני מתגעגע לשיחות העמוקות והרוחניות שלי עם דיאנה…עברו כבר שלוש שנים. אני מתגעגע אליה כל כך, אני מחכה שאמי תתקשר אליי ותאמר לי שהיא בסדר עכשיו.
סוף סוף סיימנו לאכול והצעתי להסיע אותה הביתה. נכנסנו אל המכונית ובדקות הבודדות האלו של הנסיעה היא לא הפסיקה לדבר, ולפתע החלה לצחוק.
"תראה, זו הבחורה מהמסעדה. היא ספוגה ממים, חה!" היא צחקה.
"קנדל, באמת? קודם לכן גרמת לה לבכות, עכשיו את-" היא קטעה אותי שוב.
"אני לא גרמתי לה לבכות, היא פשוט רגישה. אלוהים, למה את כל כך מגונן עליה? האם אתה מכיר אותה או משהו כזה?" היא שאלה.
"אני לא יודע, לא התמקדתי בפנייה." עניתי.
"אז בוא נשכח ממנה." היא ענתה, "אז להופעה שלך מחר-"
היא המשיכה לדבר אך לא הקשבתי. הגעתי לביתה וציפיתי שתצא מן המכונית, אבל היא בבירור חיכתה לי שאבוא לפתוח לה את דלת הרכב.
רצתי במהירות סביב המכונית ועשיתי את מה שהיא רוצה.
"תודה, בייב." היא אמרה מצחקקת.
ליוויתי אותה אל הדלת והיא תפסה אותי בהפתעה וריסקה את שפתיה על שלי. הגבתי במהירות והנשיקה הסתיימה לפני שהבנתי מה קרה.
"רוצה להיכנס?" היא שאלה.
"אני חייב לחזור, אני צריך לקום מחר מוקדם בבוקר. בפעם אחרת?" הצעתי. היא נראתה מאוכזבת אבל היא הנהנה וחייכה.
"לילה טוב, הארי מתוק." היא אמרה לפני שסגרה את הדלת.
מתוק? באמת? נדוש.

נסעתי לדירה שלי רק כדי להיות מוקף על ידי צלמי הפפארצי. לא הכל יפה בתהילה.
נכנסתי אל הבית ונעלתי את הדלת. נאנחתי וזרקתי את המפתחות שלי על הדלפק שניצב במטבחי, הסתכלתי מבעד לחלון על הנוף של ניו-יורק והתחלתי לבכות.
עברו כבר שלוש שנים בלי דיאנה, אני מתגעגע אליה כל כך. אני רק רוצה לחבק אותה ולומר לה שאני אוהב אותה, היא עדיין בתרדמת הטיפשה הזו.
אני מתכוון להישאר בבית כל היום ורק לעבור על הזיכרונות שלנו אבל אני עובד כל כך קשה בלזייף את החיוך הזה, אני כבר מזייף אותו במשך שנים ומתיימר להיות כוכב פופ מאושר כמו שכולם חושבים שאני.
הסתכלתי שוב על העיר ורק בכיתי יותר. תהיתי מה היא חושבת עכשיו בתרדמת הזו, האם היא חושבת עליי? אני אפילו לא מבין עד כמה חזק אני בוכה עד שנפלתי אל הקרקע. הכאב היה יותר מדי חזק בשביל להמשיך לעמוד.
יכולתי לשמוע את פעימות לבי יוצאות מן חזי, הרגשתי כאילו אני מדמם מאהבה אליה והתחלתי לאבד תקווה.
אני רק צריך להרגיש את אהבתה אליי, אני רק צריך אותה בזרועותיי…אני צריך את דיאנה.