LOVE| פרק ראשון

פרק 1:
נקודת מבט של דילן.
הארי דחף אותי אל הבית. –די בברוטליות, אם יורשה לי להגיד-.
"תורידי את הפרצוף הזה." דרש. "יהיה כיף. את סתם הורסת את האווירה."
"אני לא מכירה כאן אף אחד-"
"אף אחת לא מכירה כאן אף אחד. אני לא יודע מה נסגר עם כולם, אבל לכולם יש חברות חדשות. בואי. הנה, תראי. היי לואי!"
לואי עמד עם נערה יפה. שערה היה חלק ושחור, בלונדיני בקצוותיו. אף פעם לא ראיתי שיער כזה, וזה היה מגניב ויפה. היו לה עיניים חומות שהביטו בי בהתרגשות.
היא לא הייתה צריכה את לואי שיערוך בנינו הכירות.
"היי!" אמרה לי והתקרבה אליי. "אני אביה, אני חברה של לואי."
"היי." חייכתי. "אני דילן."
"ממש נחמד להכיר אותך." היא לפתה את ידי. "יואו, איזה צבע יפה!"
הארי נחר בבוז. הוא לא סבל את הלקים שלי.
"את יכולה להגיד לו את זה?" ביקשתי מאביה. "הוא כבר שבועות מנסה לגרום לי להוריד אותו."
"אני גם מנסה לגרום לך ללבוש חולצות עם מחשוף קטן יותר. זה עוזר לי?" שאל הארי.
לואי גלגל את עיניו. "לא עכשיו. זה לא הזמן."
אביה הביטה בי במבט מבולבל.
"את לא עשית שום דבר לא בסדר." אמרתי. "הוא סתם.. אובססיבי."
"שמעתי את זה." אמר.
לואי גרר אותו משם במהירות.
"הוא יהיה בסדר?" שאלה אביה.
"כן, בטח. אף פעם לא היית עם כל הבנים ביחד?"
"לא, אני די חדשה."
"תגידי, את שומעת מוסיקה?" שאלתי.
פתחתי את דלת אחד מהחדרים בתנופה. –מה שאולי היה טעות, בהתחשב במה שיכולתי לראות. אני לא יודעת, אבל.. לא משנה.-
ליאם ישב שם עם נערה שלא הכרתי. הם נגנו בגיטרות וצחקו. שערה של הנערה היפה היה אסוף, כך שראיתי קעקוע של פרפר מאחורי אוזנה.
תמיד רציתי להיות אמיצה מספיק בשביל לעשות קעקוע.
"היי!" אמרה אביה.
"אנחנו מפריעות?" שאלתי.
"בטח שלא. בנות, זאת אלה." הציג ליאם, גאה. "אלה, זאת אביה, חברה של לואי, ודילן, חברה של הארי."
חייכנו אליה.
לאחר כמה שניות הרגשנו קצת מפריעות, אז הלכנו משם.
"הם זוג חמוד, נכון?" שאלתי.
אביה הנהנה נמרצות. היא הייתה מלאת מרץ, ואז הצחיק אותי.
"רגע, איפה זאיין?" שאלתי. הוא היה החבר הכי טוב שלי מהלהקה, חוץ מהארי, כמובן.
זאיין בדיוק נכנס, עם החברה שלו, קורל, שכבר הכרתי קודם.
היא הייתה יפה, רזה. קטנטונת.
היה מצחיק לראות אותם עומדים ביחד.
זאיין הרים את קורל בין זרועותיו וסחרר אותה.
היא צחקה.
נופפתי להם, והם נעלמו במדרגות, מעוניינים בפרטיות.
לא ממש הזמן, אבל אני מבינה אותם.
שמעתי את הארי ולואי צורחים ורצים לעברנו.
"מה קורה כאן?" שאלה אביה.
הארי הראה לי את הפלאפון של לואי, שהיה בין אצבעותיו. "תעזרי לי!"
גלגלתי את עיני. "אביה, רוצה את לטפל בזה?"
"כן." היא לקחה את המכשיר מהידיים והתחילה לרוץ לכיוון החוף. "אמילי?! ידעתי שלא מחקת את המספר שלה מהטלפון שלך! אני הולכת לעשות שיחה-"
"לא!" צרח לואי ומיהר לרוץ אחריה.
"טוב, זה לא מה שציפיתי שיקרה." גיחכתי.
הארי משך אותי אל בין זרועותיו. הוא נישק את שפתיי ברכות.
"נכון יהיה לך כיף?" שאל.
"נכון."
"נכון שאני מכיר אותך טוב?"
"נכון."
הוא נישק את צווארי. "של מי את, דילן?"
צחקתי. זאת הייתה שאלה שהוא שאל מדי פעם. התשובה תמיד גרמה לו לקרון מאושר.
"שלך, הארי."
"אחח, זאת הילדה שלי." (thats my girl. הכול נשמע ממש דפוק בעברית.)
שהוא הוביל אותי לחדר המשותף שלנו, מבעד לכל הנגינה, והצרחות, והצחוק שמסביב,
הבנתי שבאמת יהיה כיף. ורק רציתי להתחיל.