Live movie- פרק תשע עשרה

*מנקודת מבטה של אביה*
ישבתי בשדה תעופה מחכה להארי ו- וונדי שיבואו לקחת אותי. ישבתי על הכיסא וצפיתי באנשים העוברים.
"ואת, את לא יודעת כמה, ממך ניסיתי להסתיר, את כל הסיוטים בלילה, צרחות ודם על המדים, את לא מבינה כבר למה אני מזמן כבר לא אני, תמונות רצות מאותו לילה, דמעות, כאב של לוחמים" שרתי לעצמי בלחש. אני ממש אוהבת השיר הזה. יש לו משמעות כל כך חזקה!
"שרה יפה!" שמעתי קול גברי צרוד מאחורי. הסתובבתי וראיתי את הארי, רציתי לצרוח ולחבק אותו בלי הפסקה. אבל הראתי בגרות והתנהגתי רגיל. אולי יותר מדי רגיל…
*מנקודת מבטו של הארי*
"אביה?" שאלתי.
"אממ.." אמרה והנהנה לחיוב.
"וונדי לא מרגישה טוב אז באתי לבד" אמרתי.
"אממ.." אמרה כמו קודם.
"הכל בסדר?" שאלתי.
"אממ.." ענתה.
"אוקיי… בואי" אמרתי צוחק.
"האאעהע!!" צרחה אחרי כמה דקות צרחה קטנה, ידעתי שזה יגיע. הסתובבתי אליה והיא בהתה בי.
"אביה, למכונית, הביתה" אמרתי מנסה לפסיק את זה.
"אה נכון.." אמרה ועדיין המשיכה לבהות בי. נכנסו למכונית והיא התיישבה לידי.
"מזה השיר הזה ששרת?" שאלתי אותה.
"שיר בעברית שאני מאוד אוהבת" ענתה.
"יש מצב שאת שרה לי?" שאלתי קצת מובך.
"למה?" שאלה.
"כי את שרה יפה" עניתי.
"אבל זה בעברית.." אמרה.
"אז בסוף תתרגמי לי" אמרתי והיא הסמיקה קצת "ומההתחלה" הוספתי והיא הנהנה.
"ערב ראשון של לבד, יושב וכותב לך מכתב, על כל הדברים שהיו, כל מה שקרה בדיוק, אותיות מופיעו על הקיר, אני הפחד נעים להכיר, הדמיות אוהבות לשחק, זזות כאן בבית הריק, הריק, ואת את לא יודעת כמה, ממך ניסיתי להסתיר, את כל הסיוטים בלילה, צרחות ודם על המדים, את לא מבינה כבר למה, אני כבר לא אני, תמונות רצות מאותו לילה, דמעות, כאב של לוחמים" שרה. עצרתי את המכונית רק כדי להקשיב לה. הייתי מהופנט. היא שרה כזה יפה.
"להמשיך?" שאלה.
"וואו 0:" אמרתי בפה פעור.
"מה? זייפתי נכון?" שאלה.
"זה, זה מושלם!" חיפשתי את המילה הנכונה.
"אתה שר מושלם לא אני" אמרה וחייכתי.
"טוב אני לא יודע מה איתך אבל וונדי צריכה אותי" אמרתי והמשכתי לנסוע.