little things 6 :)

פרק 6

"ביי קיילי!" נועה חיבקה אותי חזק חזק, ובקושי הצלחתי לנשום. ניתקנו את החיבוק, שתינו מצחקקות.
"אל תשכחי להתקשר אליי היום.." זה היה תורה של אורי לחבק אותי, וישר כשניתקנו את חיבוקנו, רונה חיבקה אותי, בלי לומר מילה.
"ביי!!" אמרתי לבנות. שלושתן הלכו מכיוון אחד, ואני הלכתי לכיוון השני. הבית שלי היה מרוחק משל כולם, ובשכונה שלי, לא היו בכלל נערים בסביבות הגיל שלי, או מתחת לזה. מידי פעם, זה קצת מעצבן שאין לך שכנים לדבר איתם. ומצד שני, זאת די הקלה. יכול להיות שאני אהיה שכנה דווקא של האנשים שאני לא רוצה.. ככה שאני יכולה ללכת ברחוב בחיוך, כי אני יודעת ששם אף אחד לא יוכל להציק לי או להקניט אותי.
התחלתי ללכת, סוחבת את תיקי על הגב, מחכה כבר להגיע הביתה.
"הי!" שמעתי צעדים הולכים מאחוריי, וקול של אישה אומר במעט עצבנות. הסתובבתי, וראיתי נערה. נערה, בערך בגילי, בפנייה מבט רצחני.
"אני מכירה אותך?" שאלתי אותה, וסידרתי טיפה את משקפיי על אפי. היא התקרבה אלי עוד ועוד, עד שהייתה ממש קרובה אליי.
"כדאי לך לא להכיר אותי.. באמת שלא יהיה לך נעים!" היא אמרה, עוד יותר בעצבנות. "אני לא ממש מבינה מה ליאם מוצא בך, אבל אני רק מבינה שאת לא הולכת לצאת איתו יותר. ואם את תמשיכי לצאת איתו.." היא אמרה, מחכה מעט, ובלעתי את רוקי. תמיד היו מאימים עליי, ואני התחלתי להאמין לכולם. תמיד היו מחטיפים לי, לוקחים לי את האוכל, או עושים דברים בסגנון.. והאמת היא, אני ממש מפחדת.
רגע, פתאום קלטתי. איך היא יודעת שאני וליאם.. כאילו.. סוג של ביחד?!
"אם את תמשיכי לצאת איתו, יהיה לך עסק איתי. ועם כל שהדיירקשניות." היא אמרה, והלכה לאחורה, כשהיא מסתכלת עליי, כאילו היא עוד שניה נותנת לי בוקס או משהו. אני חיכיתי שהיא תלך, ורצתי הביתה, בבהלה.
לא האמנתי שאנשים יכולים לעשות את זה.. לאיים עליי רק בגלל שאני מאושרת, פעם ראשונה בחיי. אבל אני לא אתן לזה לשבור אותי. אני אוהבת את ליאם.. הוא עוזר לי!
נכנסתי הביתה, ונעלתי את הדלת. רגועה. הסתכלתי על כל הבית, מחפשת בזווית העין שלי את אמא שלי. אבל לא.. היא הלכה. בדיוק נזכרתי שהיא אמרה, שהיום היא תלך לעבודה מוקדם..
עליתי למעלה, מנסה להעסיק את עצמי. נכנסתי לחדר, ונשכבתי על המיטה. יום משעמם.. לא שבדרך כלל לא משעמם לי, אבל היום במיוחד הרגשתי את השעמום. לקחתי את הטלפון שלי מהשולחן, והתקשרתי לליאם.
"היי.." שמעתי את ליאם אמר לי בטלפון, וידעתי שהוא מחייך את החיוך המושלם שלו כרגע. פשוט, הייתה לי הרגשה.
"היי ליאם.. אתה לא מבין איזה יום כיף היה לי!" אמרתי לליאם, מחייכת.
"מה קרה?" הוא שאל אותי, נשמע מתרגש.
"יש שלוש בנות בכיתה שלי, שדי התחברו אליי.." אמרתי לו, מתלהבת בעצמי. "הן היו נורא נחמדות כל היום!!"
"אני ממש שמח בשבילך!" ליאם אמר, ויכולתי לשמוע בקול שלו שהוא באמת מתרגש. המשכנו לדבר כמה דקות, ואז ליאם אמר שהוא צריך ללכת לחזרה. ניתקנו את השיחה, ואני ירדתי ללמטה. פתחתי את הדלת, והוצאתי את ראש1, שהייתי מנויה אליו כבר כמה שנים. הייתי מכורה אליו!
דפדפתי בדפים, וקראתי את הכתבות. ופתאום..
ראיתי את המדור של וואן דיירקשן. פעם הייתי מדלגת על זה פשוט. אבל עכשיו, הסתקרנתי לראות מה כתוב שם. אני פעם הייתי חושבת שהם סתם חמישה אנשים בריטים שמשחקים אותה אוהבים את המעריצות שלהם. אבל עכשיו, כשלמדתי להכיר אותם, או לפחות אחד מהם, אני כבר ממש לא חושבת ככה. ואז, ראיתי את זה. ראיתי את התמונה שפקחה את עיניי, וגרה לי לבהות בה, בפה פעור. לא ידעתי מה אני הולכת לעשות. לא ידעתי למה. רק ידעתי… בעצם, לא ידעתי. מה קרה לי פתאום? למה התמונה הזאת כל כך… מעצבנת אותי? זה מה שאתם שואלים??
טוב. אז הסיבה היא, שבתמונה הזאת.. יש…