Little things 1-

:) סיפור חדש (:
מקווה שאהבתן :)

"איך היה בבית הספר, קיילי?" אימי שאלה אותי כשנכנסתי הביתה, ולא עניתי לה. כמובן, שוב היה לילדה הכי מכוערת בכיתה יום רע.
עליתי ללמעלה, ונשכבתי על המיטה. התחלתי לבכות.
מחר נשף 'ליל כל הקדושים' (או בקיצור, הלווין) בבית הספר, ושוב אין לי דייט לנשף. ותאמינו לי, אני מבינה גם למה.
קוראים לי קיילי ג'ונסון, ואני בת 17. כן, כיתה י"ב.
מאז שעברתי לגור כאן, בלונדון, בכיתה ט', סבלתי מהצקות. לא כי הייתי שמנה או פרחה..
אני נחשבת לבחורה מכוערת. לבחורה חננה..
יש לי שיער שחור, חלק, קארה שאף פעם לא מסתדר, יש לי משקפיים, יש לי גשר..
והתחביבים שלי הם קריאה וכתיבה.
אני אף פעם לא יוצאת להפסקות עם חברות ומרכלת על בנות אחרות, תמיד בוחרים אותי אחרונה בנבחרות בספורט, וכמו שכבר אמרתי, אף פעם אין לי בן זוג לנשף.
תמיד רציתי שקייל יזמין אותי.. קייל וולש, החתיך שבשכבה. בלונדיני, עיניים ירוקות..
בחור חלומי, שכל אחת הייתה רוצה שהוא יזמין אותה לנשף. הוא היה ספורטאי מצוין, הוא גם מדגמן מידי פעם לפי מה ששמעתי, כל הבנות רוצות להיות החברות שלו, והוא כמובן מחליף כל שבוע חברה. כלומר, היה מחליף כל שבוע חברה. עד שפתאום רוז ווילסון נענתה לחיזוריו.
רוז ווילסון, מלכת השכבה. זאתי שכולן רוצות להיות היא. זאתי שכל הבנים רודפים אחריה. זאתי שיודעת לשלוט בכולם בסביבתה.
בלונדינית, שיער חלק וארוך, עיניים כחולות וחיוך משגע. ולה כמובן אין גשר שיהרוס לה את כל התמונות.
שמעתי את אימי עולה במדרגות, וישר ניגבתי את דמעותיי. אני שונאת כשאימא שלי רואה אותי בוכה. פשוט, שונאת.
"קיילי, את הולכת לנשף מחר?" אמא שלי שאלה אותי, והתיישבה על קצה מיטתי. מבטה הופנה אליי.
"אני לא חושבת.. אין לי מה לעשות שם." אמרתי לה, והיא נאנחה.
"את אף פעם לא הולכת לאף מקום עם כולם. את תמיד סגורה בבית, וחוץ מללכת לבית הספר את לא עושה כלום!" אימי התעצבנה כמו תמיד.
"זאת לא אשמתי שאין לי כל כך הרבה חברות.." אמרתי לאמא שלי. האמת היא, שאין לי בכלל חברות.
"קיילי, חמודה.. את צריכה לצאת מהבית! אבא שלך אמר שמארגנים אצלו במועדון נשף מסכות לנוער.. אמרתי לו שאת הולכת לנשף בבית הספר, אבל אם את לא הולכת, ממש בבקשה תלכי לשם. אני לא יכולה לראות אותך כל היום בבית.." אימי אמרה לי, וחיבקה אותי.
"אני אחשוב על זה." אמרתי לה, וקמתי מהמיטה. אמא שלי קמה מהמיטה, ויצאה מהחדר.
אין מצב שאני הולכת לנשף תחפושות הזה .. בטח יבואו לשם כל האנשים המדוכאים האלה שאין להם חברים.. למרות שאני די טיפוס כזה, אני לא יכולה להיות בחברת אנשים מדוכאים. זאת גם הסיבה שבגללה לא התחברתי אל שאר הבנות שסובלות מהצקות בכיתה שלי. אני יודעת שאני יוצאת בודדה ועצובה, אבל תאמינו לי שככה הכי טוב לי. אני לא אוהבת להיות בסביבה של אנשים בוכים..
אבל מצד שני, אולי זה דווקא יתרון בשבילי ללכת לנשף הזה.. כל אחד יהיה עם שמלה מהודרת ומסכה, וככה אולי אני אוכל להסתיר עם המסכה את כל הפרצוף שלי. וחוץ מזה, בערב הזה כולן הן נסיכות. אולי שם יקרה לי דווקא משהו טוב? אני לא מצפה לשום דבר, אבל כדאי לנסות.
לקחתי את הטלפון שלי, והתקשרתי לאבא שלי.
"אבא? אני רוצה ללכת לנשף שאתה מארגן.." אמרתי לו. אחרי אולי 10 דקות שיחה, שבהן אבא שלי אמר לי בדיוק איפה נמצא המועדון, מתי להגיע ומה ללבוש, לקחתי את הארנק שלי וחיפשתי חנויות שמוכרות בגדים שמתאימים לנשף.
רק, ממש ממש בבקשה. הלוואי שיקרה לי משהו טוב אחד בנשף הזה.. רק אחד!
שוטטתי בכל החנויות, שומרת על פרופיל נמוך כדי שלא יראו אותי קונה. שנאתי שרואים אותי..
ולבסוף, ראיתי את השמלה המושלמת, והמסכה המושלמת. ועכשיו, זאת הולכת להיות הפעם הראשונה שאני הולכת לנשף. מה הולך להיות שם?