Little black dress- פאנפיק על הארי פרק 41 והאחרון!!

**בבקשה, תקראו את הרציתי להוסיף בסיום הקריאה**

(שנה לאחר מכן)

-נקודת מבט של קלייר-

הייתה לי תוכנית…זה כמעט עבד. אם הייתי הורגת את דיאנה מוקדם יותר כל זה לא היה קורה לי.
"פסק הדין?" השופט שאל את המושבעים.
"אשמה. מאסר עולם בכלא." הם הכריזו.
"בית המשפט." השופט אמר ודפק על השולחן עם הפטיש.
"לא, לא, לא!" צעקתי, מנסה לרוץ לעבר השופט. כמה מהסוהרים החזיקו אותי ורתחתי מזעם.
"תזדיינו כולכם! אני אחזור יום אחד ואנקום בכם, מזדיינים!" צעקתי לפני שהרגשתי שאני נהפכת לרגועה. הם נתנו לי זריקת הרגעה.
"אני אתפוס אותך, דיאנה." מלמלתי.

-נקודת מבט של הארי-

עברה שנה והיא עדיין לא התעוררה. ישבתי על יד מיטתה והחזקתי את ידה. אני לא מאמין איזה מהר עברה שנה.
כל יום אני הולך הביתה לשעה, להתקלח ולהתרענן ולאחר מכן חוזר לבית החולים, אפילו לא חשבתי על האוניברסיטה או המכללה. רק עליה, היפיפיה הנרדמת שמול עיניי. יום אחד היא תתעורר ואני רוצה להיות זה שיהיה לידה.
חבריי אמרו שאני צריך להמשיך הלאה, אבל איך אני יכול? זאת דיאנה, דיאנה שלי…ואני אוהב אותה. שמעתי את הדלת נפתחת מאחוריי ואפילו לא טרחתי להסתובב.
"חבר…" לואי אמר. ישבתי שם בשקט והוא הלך לצדה השני של מיטת בית החולים והתיישב מולי.
"עברה שנה." אמרתי לו.
"אני יודע, האז, ואתה צריך לעזוב את המקום הזה." הוא השיב.
"לא."
"האז, תקשיב. האם דיאנה רוצה שתבזבז את זמנך כאן יום אחרי יום איתה?" לואי שאל.
"אני מניח שלא, אבל מה אם היא-"
"תתעורר?" הוא סיים את משפטי. הנהנתי והוא נאנח.
"הם יקראו לך, הארי. הם יודעים שאתה כאן כל יום." הוא ענה.
"אבל אני רוצה להיות כאן כשהיא תתעורר." אמרתי וליטפתי את פניה של דיאנה.
"מה אם היא לא תתעורר גם בעוד עשר שנים?" לואי שאל.
"אז אני אחכה כאן במשך עשר שנים." עניתי. לואי הניד בראשו והניח את ידיו על פניו לפני שהעביר אותן בשיערו.
"כולנו נבחנים בנפרד לאקס פקטור, אתה יודע את זה, נכון?" הוא שאל.
"כן, אני מודע לכך." עניתי.
"אז בבקשה תבוא איתנו לנסות."
"אני לא יכול, דיאנה בטח-"
"היא לא תתעורר, הארי!" לואי צעק גורם לי לקפוץ מהפתעה.
"אלוהים אדירים, הארי! היא לא התעוררה במשך שנה, כל יום שהיית כאן. תאמין לי כשאני אומר שדיאנה לא הייתה רוצה בזה. אתה יושב על התחת שלך כל היום! דיאנה עלולה להתעורר, ואם זה יקרה הם יתקשרו אלייך, אבל אתה מבזבז את החיים שלך!" לואי אמר והתקדם לכיוון הדלת. אין לי מילים, אני לא יודע מה לומר.
"היא לא הייתה רוצה את זה. דיאנה הייתה רוצה שתמשיך הלאה." לואי אמר לפני שסגר את הדלת ועזב.
נאנחתי והתחלתי לבכות, כי אני יודע שהוא צודק. דיאנה תמיד דיברה על החיים שיהיו לנו אחרי התיכון, והיא תמיד אמרה שאם יקרה לה משהו היא הייתה רוצה שאני אמשיך הלאה…אבל אני לא רוצה.
"אני צריך לעשות את זה, דיאנה? אקס פקטור? אני לא רוצה לעזוב אותך, ואם בסופו של דבר אני אזכה או אהפוך למפורסם, אז…אני לא אוכל להיות כאן איתך כל יום." דיברתי אליה וידעתי שהיא יכולה לשמוע אותי.
"אני לא יודע." הנדתי בראשי לפני ששכבתי לישון בספה.

"תתעורר!" לואי צעק.
פקחתי את עיניי וכל החבר'ה היו.
"היי, חבר'ה." עניתי בחיוך.
"קדימה, אקס פקטור הנה אנחנו באים." נייל קרא.
"כן, אני יכול רק רגע?" שאלתי. כולם הנהנו ויצאו מן החדר.
"אז אני הולך לאקס פקטור…אני…אם אי פעם תתעוררי ואני לא כאן…רק תדעי…אני תמיד אוהב אותך." נשענתי ונישקתי אותה נשיקה אחת אחרונה. נשיקת פרידה.

-נקודת מבט של דיאנה-

אני בעולם של חושך. אני לא מצליחה לצאת, זה לא כמו בפעם האחרונה שבו הייתי בבית החולים. אני רק בעולם של שחור ואפור, מפחיד כאן, אני היחידה.
אף פעם לא יורד גשם והשמש נמצאת תמיד. אני הולכת והולכת סביב העיר הגדולה הזו אבל אני לא מצליחה למצוא מישהו או משהו מעניין. דברים תמיד מתפרקים.
בניינים תמיד נותנים דרך לעבור ולאחר מכן נופלים, לאוכל כאן יש טעם רע ותמיד קר. אני לא יודעת איפה אני, אבל אני לא מצליחה לברוח.
"אני תמיד אוהב אותך." אני שומעת. הארי, זה קולו.
התחלתי לרוץ בטירוף ברחבי העיר, זו עיר גדולה אבל הרגשתי שאם אני יכולה למצוא מאיפה הקול מגיע…אולי אני אוכל ללכת הביתה.
אולי אני יכולה לראות את עיניו הירוקות שוב, או אולי את שיערו המתולתל. כך או כך, אני הולכת לצאת.
יש לי דבר אחד שמחזיק אותי עומדת…וזה הארי.