Little black dress- פאנפיק על הארי פרק 34

-נקודת מבט של לקסי-

סוף סוף סיימתי לשלוח לכולם שיצביעו לדיאנה למלכת הנשף. אלוהים אני מקווה שזה יעזור ושקלייר תעזור לי לצאת מזה.
דפיקה נשמעה.
"שלום." שמעתי את תשובתה של אמי.
"לא, אתה לא יכול לעשות את זה!" אמי צעקה.
רצתי במורד המדרגות וראיתי שוטרים.
"לקסי רולנדס?" שאל אחד השוטרים.
"כן?" עניתי.
"את עצורה בגין ניסיון לרצח." הוא אמר.
הו, שיט.

-נקודת מבט של דיאנה-

פתחתי לאט את עיניי והסתובבתי אל הארי. שפתיו היו פעורות והוא נחר בקלות.
נישקתי את אפו ולאחר מכן עפעפיו נפתחו באיטיות.
"בוקר, קרן אור." הוא אמר בחיוך.
"בוקר." השבתי מצחקקת. יצאתי באיטיות מן המיטה אך הארי משך אותי בחזרה.
"זה המקום שבו התכרבלנו במשך כמה שעות." הוא אמר בחיוך.
"למעשה, זה המקום שיש לנו בית ספר מחר, לא מדובר ממש בבית ספר אלא בבחינות. לכן אני יוצאת מהמיטה להכין לנו אוכל, ואתה תלמד מן הדפים. אני אחזור בקרוב." עניתי ונישקתי את אפו.
"אבל, דיאנה-" הוא התחיל.
"לא, הארי. קודם נסיים עם הבחינות ואז, אולי, נוכל לעשות שידור חוזר של אתמול בלילה." אמרתי בחיוך.
"אולי?" הוא גיחך.
"אולי." השבתי.
חזרתי מהסטארבקס ומעוד חנויות עם המון אוכל. עליתי לחדרי וראיתי שהארי פיזר ספרים בכל מקום.
"עבודה יפה, סטיילס." אמרתי בחיוך.
"אני יודע." הוא ענה ולקח את האוכל מידי.
"עכשיו, איפה אנחנו מתחילים?" שאלתי צוחקת.
למדנו במשך כל היום, וסוף סוף אני והארי לקחנו מעט זמן כדי להירגע. הארי היה צריך ללכת לביתו מכיוון שנשאר איתי במשך יומיים.
הארי ואני שכבנו על החוף, הבאנו אוכל ושמיכות והחלטנו לעשות פיקניק ממה שהבאנו. שכבתי על חזהו של הארי, מקשיבה לפעימות לבו ולרעש הגלים של הים.
"אם היית יכול לטוס, לאן היית טס?" שאלתי בחיוך.
"לכל מקום שהיית הולכת." הוא ענה.
"נדוש מדי?" שאלתי צוחקת.
"תמיד, מה איתך?" הוא השיב.
"ניו-יורק." עניתי. "אני פשוט אוהבת את הצליל של העיר."
"נכון." הארי ענה.
שכבנו שם בשקט, זה היה נראה כמה דקות אך ידענו ששכבנו שם במשך שעות.
"לאן אנחנו הולכים?" הארי שאל לפתע. "כלומר, לאיפה נלך בחיים? אני יודע ששנינו נרשמנו לאוניברסיטת מנצ'סטר, אבל מה אם אנחנו לא נתקבל? יש לי אוניברסיטות שונות משלך אם לא נתקבל לאותה האוניברסיטה." הוא אמר בעצבנות.
"הארי…אני מרגישה שגם אם לא נלמד ביחד, אנחנו עדיין נהיה בסדר גמור." עניתי.
"אני יודע, אבל…אני לא רוצה לאבד אותך. למען השם, אני לא יכול לאבד אותך." הוא ענה.
"אתה לא. אני מבטיחה." אמרתי , שוכבת עליו.
"מבטיחה?" הוא שאל.
"מבטיחה." עניתי ונישקתי את אפו.
הגעתי הביתה ועליתי לחדרי. הסתכלתי על התאריך- הארבעה-עשר ביוני. מחר יהיה שש שנים למותה של אמי. נסחפתי כל כך עם בית הספר, החברים והארי שכמעט שכחתי.
כיוונתי את שעוני לשעה חמש בבוקר ועצמתי את עיניי.
התעוררתי והרגשתי מתה מבפנים. יצאתי מהמיטה באיטיות והתקדמתי אל חדר האמבטיה. נכנסתי אל המקלחת ופתחתי את זרם המים החמים על גבי.
הטיתי את ראשי אחורה והמים הרטיבו את שיערי ואת פניי. המים החמים הרגישו טוב על עורי הקר, הרגשתי שלווה לשבריר שנייה.
חפפתי את ראשי עם שמפו ומרכך במהירות לפני שיצאתי והתנגבתי.
כאשר הייתי יבשה מכף רגל ועד ראש התאפרתי במהירות, לא משהו מפואר.
חזרתי לחדרי ולבשתי את אחת מהשמלות השחורות שלי, נעלתי זוג עקבים והכנסתי לתיקי תלבושת להחלפה, ירדתי למטה ויצאתי מפתח הבית.
נסעתי לחנות הפרחים ועצרתי. קניתי זר פעמונים כחולים, הפרחים האהובים על אמי.
חזרתי למכוניתי ונסעתי. הטלפון שלי כל הזמן צפצף אבל התעלמתי ממנו. הגעתי למקום ובדקתי את הטלפון שלי במהירות.
מ:הארי
'בוקר, לאב.'
מ:הארי
'אני הולך לסטארבקס לקרוא את הערותיי לפני הבחינה, רוצה להיפגש שם?'
מ:הארי
'טוב, שש בבוקר, אני מניחה שאת ישנה. תפגשי אותי בסטארבקס בהקדם האפשרי.'
סגרתי את הטלפון שלי בלי לענות לו והתחלתי ללכת. עברתי קבר אחרי קבר אחרי קבר. כל דבר במקום הזה היה כל כך קודר ועצוב.
לבסוף הגעתי אל שני הקברים שחיפשתי. כרעתי את ברכי ונגעתי באבן עם ידי.
"היי אמא, מה קורה?" הנחתי את הפרחים לאט והתיישבתי בפיסוק רגליים.
"אני ממש מבולבלת. אני לא יודעת מה אני רוצה עכשיו. אני אוהבת את הארי, באמת שאני כן, אבל מה אם לא נצליח להישאר ביחד עד האוניברסיטה? למען השם, מה אם לא נצליח לעבור ביחד את הקיץ? אני רק צריכה אותך כאן, ואני יודעת שאת ואבא מסתכלים עליי אבל באמת, אני צריכה רק סימן. אני צריכה סימן שאני והארי צריכים להיות ביחד, שאני צודקת ושכל פחדיי הם תוצאה של הפאניקה שלי. אני רק צריכה לדעת שפעם אחת בחיי אני צודקת לגבי משהו וששום דבר לא ישתבש." אמרתי.
משב רוח חזק בא ועלה שנשר הכה בפניי, קילפתי אותו לאט והעלה היה בצורת לב מושלמת.
"תודה, אמא. אני אוהבת אותך." אמרתי לפני שעזבתי. יש לי בחינה לעשות.

-נקודת מבט של הארי-

איפה היא? המורה נכנס כבר אל הכיתה והיא לא פה. אני צריך ללכת לחפש אותה? האם אמרתי משהו שעצבן אותה? מה קרה?
למה היא לא כאן? האם לקסי מנסה לפגוע בה שוב? השוטרים עצרו אותה, הם מצאו הוכחה מהסרטונים שמצלמות האבטחה צילמו במסדרון.
הם גם מצאו את הסכין ויש להם הקלטה של קולה של דיאנה על מה שקרה. היא צריכה להיות בכלא עכשיו, האם היא ברחה?
מיליון מחשבות מפחידות רצו בראשי. בדיוק כשצלצל הפעמון, פנים מוכרות רצו דרך הדלת והתישבו על ידי.
תודה לאל, אני לא יכול לאבד את קרן האור שלי שוב.