Little black dress- פאנפיק על הארי פרק 32

-נקודת מבט של דיאנה-

אני שוב כאן, נמצאת במסדרון בית החולים. הפעם אין דם על הקירות, אין אחיות או צללים.
זאת רק אני, אני יכולה לראות את החשיכה מולי ורק אור אחד. אני רוצה לחזור לאחור, אבל אני לא בטוחה.
הסתכלתי למרחק ויכולתי לראות שני פרצופים מוכרים שהם היחידים שזהרו בחשיכה, ההורים שלי. יכולתי לראות את אבא שלי עם דמותו הגבוהה מסביר הפנים, יכולתי לראות גם את אמי עם שיערה החום, המתולתל והארוך, בדיוק כמו שלי.
יכולתי לראות גם את עיניה הכחולות שהיו אומרות לי לילה טוב, התחלתי לרוץ לעברם אבל פגעתי באיזשהו מגן. הוא היה בלתי נראה ולא יכולתי לעבור דרכו.
"אמא!" צעקתי ונופפתי לעברה.
הוריי הלכו לקראתי והניחו את ידם על הקיר הבלתי נראה שחוסם אותנו. הסתכלתי על פניהם, על פניהם היפות שלא ראיתי חודשים ושנים. הרגשתי את ליבי נשבר.
"התגעגעתי אליך!" צעקתי.
ראיתי את הוריי מהנהנים ולוקחים צעד קדימה ופורצים את המכשול שעצר אותנו.
"דיאנה?" אמי שאלה. התחלתי לבכות, ניסיתי לחבק אותך אך היא הייתה רק אוויר.
"מצטער מותק שאת לא יכולה להחזיק אותנו." אבא שלי אמר וחייך אליי.
"למה? אני מתגעגעת לזה שהחזקת אותי. אני מתגעגעת אליכם כל כך." בכיתי להם.
"אני יודעת, אנחנו מתגעגעים אלייך גם מותק, אבל את יודעת שאנחנו שומרים עלייך." אמא שלי ענתה.
"חמודה, אל תבכי." אבי אמר, מנסה לנחם אותי.
"אבא, אמא, למה אני לא מתה?" שאלתי.
"כי…את עדיין שייכת על פני האדמה ומישהו צריך אותך." אמא שלי ענתה.
"אבל אני צריכה אתכם, ואתם לא על כדור הארץ." אמרתי בהלם.
"חמודה, את לא צריכה אותנו, אבל את רוצה אותנו." אבי אמר בחיוך.
"אבל אני כן, אני צריכה אותך!" השבתי.
"הו מותק, דיאנה יפתי, את לא צריכה אותנו. את מסתדרת בכוחות עצמך." אמי אמרה בקולה המלאכי והרגוע.
"מצד שני, את גם מסתדרת עם מישהו מסוים." אבא שלי אמר בקריצה.
"אבא, אני כמעט בגן העדן ועל החבר שלי אנחנו מדברים?" שאלתי בחיוך קטן.
"הוא חמוד, יקירתי." אמי אמרה. שמענו פעמון והוריי החליפו מבטים.
"אנחנו צריכים ללכת עכשיו, חמודה." אבי אמר לי.
"אני רוצה להישאר איתכם." אמרתי והסתכלתי על פניהם של הוריי, מחכה לתגובה.
"זה לא כל כך פשוט. אנחנו נראה אותך שוב כשתהיי מוכנה, יקירתי. אבל נכון לעכשיו…את צריכה לחזור." אמא שלי ענתה.
"בבקשה, אל תתנו לי לחזור!" התחננתי בבכי.
"אני חושב שתסתובבי כל השאלות שלך ייענו." אבי אמר וחייך.
"תיזהרי, לא כולם הם כמו שהם נראים, אבל כמה אנשים כן. והאנשים שאת מכירה שהם אמיתיים, את צריכה לשמור אותם איתך." אמי אמרה ברצינות.
"אני אוהבת אתכם." בכיתי כשראיתי אותם.
"דיאנה, אנחנו אוהבים אותך." הוריי אמרו לי לפני שהם דעכו…הם נעלמו.
עדיין בכיתי והייתי מבולבלת מתמיד, למה לעזאזל אמא שלי התכוונה? הסתובבתי ויכולתי לראות את הבחור הזה, הבחור מהחלומות שלי. אמא שלי התכוונה אליו?
התחלתי לרוץ לעבר האיש, התחלתי לעבור על יד האחיות ולא לאט הן נעלמו. במסדרון הזה לא היה דם או צללים, היה רק לבן טהור.
לשם שינוי לא רצתי במקום, רצתי לכיוון הדמות. כמעט הגעתי אליו אבל בסופו של דבר נעמדתי פנים אל פנים מול הילד מהחלומות שלי, הארי.

-נקודת מבט של הארי-
רעדתי כמו משוגע, לא ישנתי בשלושת הימים האלו. דיאנה הייתה חסרת הכרה ושרויה בתרדמת. לא עזבתי את מיטה פעם אחת, דודתה הייתה כאן יום אחרי מה שקרה וניסתה להוציא אותי מהחדר, אבל סירבתי באדיבות.
לואי מביא לי כל יום אוכל ובגדים חדשים, הם תומכים ככל שאפשר. דודתה הגיעה פעם אחת בלבד…איזו דודה נהדרת! אני היחיד שאוהב אותה ואני אף פעם לא ארצה שהיא תהיה לבד, אף פעם.
מחשבותיי הופסקו על ידי צפצוף המכשיר שבודק את פעימות לבה של דיאנה.
"לא, דיאנה!" צעקתי. יכולתי לראות את המספרים הולכים וקטנים והתחלתי להיכנס לפאניקה.
"אל תעזבי אותי, בבקשה!" צעקתי. התחלתי לבכות בדיוק כמו במהלך שלושת הימים האחרונים ולאחר מכן המחשבה שאאבד אותה עלתה במחשבותיי.
"אל תלכי, אני אוהב אותך!" צעקתי. הסתכלתי למעלה וראיתי את קצב פעימות לבה עולה שוב.
חזרתי לשבת, החזקתי את ידה של דיאנה והתחלתי לשיר.
"את קרן השמש שלי, השמש היחידה שלי. את עושה אותי שמח כאשר השמיים אפורים. את לעולם לא תדעי, יקירתי, עד כמה אני אוהב אותך." עצרתי לרגע להסדיר את נשימתי.
דמעות זלגו על פניי, החזקתי בדיאנה הדוק יותר ולאט לאט לקחתי נשימה נוספת.
"בבקשה, אל תקח את קרן האור שלי." סיימתי לשיר ופשוט נתתי לדמעות לזלוג על פניי.

-נקודת מבט של דיאנה-
"בבקשה, אל תקח את קרן האור שלי." הארי שר בבכי.
פתחתי במהירות את עיניי והתיישבתי. הרגשתי משהו מחזיק את ידי, זה היה הארי. הוא היה נראה עייף. שיערו היה מבולגן מהרגיל ועיניו היו נפוחות ומלאות דמעות.
"דיאנה!" הוא בכה וחיבק אותי חיבוק חזק.
"הארי." השבתי בוכה איתו. כשראיתי אותו ככה לבי נשבר.
"אני אוהב אותך. אף פעם אל תעזבי אותי ככה שוב. בבקשה, אל תעזבי אותי שוב." הוא אמר.
"אני לא. אני כל כך מצטערת, אני לא. אני אוהבת אותך." אמרתי.
הארי התרסק במהירות עם שפתיו על שלי וחלקנו נשיקה לוהטת.
"אני הולך להביא את האחיות." הוא אמר ומחה את דמעותיו וכמה משלי.
"נשמע טוב." השבתי.
הארי הוא הנער, הוא זה שבחלומותיי. הוא צריך אותי…ואני צריכה אותו.