Little Black Dress- פאנפיק על הארי פרק 29

בקטע שאתן רואות נקודה בהתחלה ונקודה בסוף זה פלאשבק שדיאנה נזכרת בו :)

-נקודת מבט של לקסי-

בדיוק סיימתי את עבודתי באולם הבאולינג, השגתי עבודה כי פחדתי שאם אמי תגלה על הכלמידיה שלי היא תהרוג אותי, ואני אצטרך לקחת תרופות.
לכן, עבודה הייתה האפשרות היחידה שלי.
בכנות, אני שונאת את המקום הזה. שום בחורים חתיכים עובדים איתי, המנהל שלי קרצייה ואני צריכה לעשות מה שאנשים אחרים אומרים. כלמידיה מבאסת.
"לקסי?" שמעתי קול של אישה קורא בשמי. הסתובבתי במהירות וראיתי את גברת לא מוכרת מתקדמת לקראתי.
"למה?" שאלתי ושילבתי את זרועותיי.
"שלום, אני כאן כדי להציע לך עסקה." היא אמרה בחיוך.
"איזה סוג של עסקה?" שאלתי בסקרנות.
"ובכן, אני יודעת שאת שונאת את דיאנה, נכון?" היא ענתה. הנהנתי בתגובה.
"אני יכולה להציע לך אלף דולר אם תעשי דבר אחד קטן בשבילי." היא אמרה וגיחכה.
"פאק, כן. מה שתרצי." עניתי נרגשת. אולי היא רצתה שאענה את דיאנה בבית הספר או אולי לסמם אותה ולצלם את זה.
"ובכן, אני צריכה שתהרגי אותה!" היא אמרה בחיוך. רגע, מה?
"אני לא יכולה להרוג אותה." אמרתי לכלבה המטורפת הזו.
"אבל את יכולה, ואת תעשי." היא אמרה בחיוך רשעי.
"אני לא, ואני לא." עניתי בכעס.
"ובכן, אני אגרום לאמא שלך לברר על הכלימידיה, אה, וזה יהיה אפילו יותר גרוע אם כל בית הספר יידע גם, נכון?" היא צחקה ברשעות.
"את לא תעשי זאת." השבתי.
"אני חושבת ששנינו יודעות שאני כן. עכשיו, הנה המספר שלי. תתקשרי אליי תוך עשרים וארבע שעות כדי שנוכל לארגן תוכנית. אני יודעת את התאריך המושלם כדי להרוג." היא אמרה והושיטה לי נייר והתרחקה.
"אני אפילו לא יודעת את שמך!" צעקתי.
"תבדקי את הנייר, לאב." היא שרה.
קלייר…

-נקודת מבט של דיאנה-

יצאתי מהמיטה באיטיות והייתי לבד. לאיפה הארי הלך? ניגשתי אל השידה שלי והתלבשתי.
ואז שמתי לב שיש זר פרחים עם פתק מונח על שולחני.

'בוקר, לאב. אני מקווה שאת בסדר, עם כל מילה שאת אומרת אני מרגיש חי. ראיתי אותך מכה את כל התווים הנכונים כאשר התחלתי ליפול, ואז בסופו של דבר, לימדת אותי להכות את כל התווים הנכונים כמוך. איפה אני? –הארי.'

התו הנכון? הפסנתר! רצתי למטה ויכולתי לשמוע את הארי מנגן בפסנתר. הגעתי אליו והוא הושיט לי מילים.
הבחנתי במילים וראיתי שאלו המילים שאני כתבתי. כתבתי אותן אתמול בלילה לפני שהלכנו לישון.
כתבתי את המילים בצרפתית, כי אני לא רוצה שהארי יבין אותן.
שרתי בצרפתית והארי ניגן בפסנתר בצורה מושלמת. מה אני יכולה להגיד? אני מורה דיי טובה.
"אני אוהבת אותך ואני קצת יותר קשה…" סיימתי לשיר והארי קם ממקומו.
"אז תרגמתי את המילים בגוגל תרגום." הוא אמר וצחק. "זה נחמד לדעת שאת עדיין אוהבת אותי." הוא הוסיף.
"אני חושבת שאני תמיד אוהב אותך." אמרתי מסמיקה.
"אני יודע שאני תמיד אוהב אותך בחזרה." הוא ענה ונישק אותי. "בואי נלך." הוא אמר שהתרחק.
"לאיפה?" שאלתי והלכתי אחריו.
"יש לי תוכניות, אל תדאגי." הוא השיב שפתח את דלת הבית ורץ אל מכוניתו.
יש לי הרגשה שהיום הולך להיות יום טוב.

"מה את רוצה?" הארי שאל והצביע על הגלידות.
"בצק עוגיות." עניתי בחיוך.
הארי ואני היינו בארוחת בוקר מהירה במקדונלס, לאחר מכן ארוחת צהריים מרגיעה על יד המזרקה ויום של קניות מרובות.
זה היה מושלם. היה לנו זמן לדבר על הכל, וסוף-סוף אנחנו יכולים להיות סתם ביחד, אין את הדרמה של לקסי או שטויות.
סוף-סוף זה רק אנחנו.
התחלנו ללכת ולא היה לי מושג איפה אנחנו. התחיל להחשיך ונהייתי מודאגת.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי בסקרנות.
"את תראי, תירגעי!" הוא ענה וצחק.
לאחר כעשר דקות הגענו אל המזרקה שבה אכלנו את ארוחת הצהריים.
"את זוכרת מתי הבענו משאלות במזרקה הזו?" הוא שאל מגחך.

•
"כאן." הארי אמר והושיט לי שני פני.
"הארי זה בסדר, אני לא ענייה, אני לא צריכה את הכסף שלך." אמרתי בהלם.
"זה כדי להביע משאלה, לאב." הוא צחק.
"הו, נכון. דה." אמרתי והסמקתי.
"בשלוש. אחת, שתיים, שלוש." הוא אמר עוצם את עיניו וזורק את כספו.
"מה ביקשת?" הוא שאל.
"למשהו קסום. טיפשי, אבל זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו." עניתי והסתכלתי על המזרקה היפה.
"מה איתך?" שאלתי.
"אני לא מספר." הוא ענה.
"לא הוגן!" אמרתי וחבטתי בזרועו.
"אאוץ', אבל כן, זה הסוד שלי." הוא ענה וצחק.
"אני אדע אי פעם מה זה?" שאלתי ונגסתי בכריך שלי.
"אולי…" הוא ענה וצחק.
•

"כן, אני זוכרת." אמרתי מחייכת.
"אז-" הארי נקטע על ידי המוזיקה שלי. הסתכלתי על המזרקה והמים התחילו ללכת עם המוזיקה. רגע, מה קורה?
"הארי-" עצרתי ורק הסתכלתי.
הארי התחיל לרקוד ועוד בחור בא מאחוריו והחל לרקוד איתו.
רגע, מה…אני כל כך מבולבלת.
לפני שהבנתי מה קורה היו מאחורי הארי עוד שלושים אנשים שרוקדים איתו. הוא הוציא באיטיות וורד אחד מכיסו והתקדם לכיווני.
הוא כרע ברך ולבי עצר לרגע לפני שחזר לדפוק בקצב מואץ.
"דיאנה רוז, את מוכנה להיות בת הזוג שלי לנשף?" הוא שאל בחיוך והושיט לי זר פרחים.
"כן! כן!" עניתי בצעקות. הוא קם וקפצתי בזרועותיו. הוא סובב אותי כמו נסיכה לפני שהוריד אותי בחזרה וריסק את שפתיו על שלי.
"אני אוהב אותך." הוא אמר בחיוך.
"גם אני אוהבת אותך." אמרתי בוכה.
"גברת רוז, את בוכה?" הוא שאל מגחך.
"תשתוק! זה הדבר הכי מתוק שיש, אז תשתוק. אני לא יכולה לחכות לספר זאת לבנות." עניתי וצחקתי.