Little Black Dress- פאנפיק על הארי פרק 25

-נקודת מבט של דיאנה-
"איפה הוא?" אמרתי לאלינור בטירוף.
"אני-אני לא יודעת, אני כל כך מצטערת דיאנה. אבל כנראה יש לו סיבה הגיונית." היא אמרה בחיוך.
"ההופעה האחרונה שלנו היא מיס דיאנה רוז." הקריין אמר לפני שירד מן הבמה.
"בהצלחה, ילדונת." אלינור אמרה לפני שעליתי אל הבמה.
"זה מוקדש להורים שלי…" אמרתי למיקרופון לפני שהתיישבתי ליד הפסנתר.
הסתכלתי אל הקהל בפעם האחרונה, לא ראיתי אותו, הוא לא הגיע.
נאנחתי והשפלתי את מבטי לעבר הכלי היפה שלפניי. עצמתי את עיניי ונתתי לראשי לעשות את העבודה.
התחלתי לנגן את הקטע ומיד אלפי זיכרונות מהוריי חלפו בראשי.
אני זוכרת כשהייתי צעירה, עם הוריי ואת כל הרגעים המהנים שהיו לנו, אבל בשניות הזיכרונות האלו נעלמו, וכל מה שאני זכרתי היה הלילה שבו אמי מתה.
ואז, היו לי פלאשבקים ליום שאבי נפטר. לבסוף, שאני ממשיכה לנגן, החלום החוזר נכנס לראשי. אני חולמת את החלום הזה פעם בכמה זמן, וזה נהיה יותר גרוע בכל פעם.
אני הולכת במסדרון, אני מביטה סביבי ומבחינה בדם על הקירות הלבנים. אני מסתכלת אל תוך החדרים בזמן שאני הולכת ומבחינה במיטות בית החולים.
אני רואה את הצללים של האנשים העוברים לידי, אבל אין פנים או גוף. אני יכולה לראות כמה אחיות, אבל הן עוברות דרך גופי בזמן שאני הולכת.
האם מתתי? לא, אני חיה אבל מתה מבפנים. אני ממשיכה ללכת במסדרון ועד מהרה הצללים דועכים והאחיות נעלמות. אני היחידה שנשארה.
בסופו של המסדרון אני רואה אדם, הוא מטושטש, אבל אני יכולה לומר שהוא גבר. איני יודעת מיהו הבחור, אבל אני ממשיכה ללכת.
לפני שאני יודעת מי זה, האדם שמולי מתחיל לדעוך. אז התחלתי לרוץ. אני רצה ורצה, אבל אני לא מתקדמת לשום מקום.
זה כמו שאני רצה במקום אבל אני לא יכולה לזוז. אני מסתכלת מאחוריי ואין שם כלום. שום דבר לא עוצר אותי, אז למה אני לא יכולה להגיע אליו?
התנערתי מן חלומי בדיוק שסיימתי לנגן את החלק האחרון של היצירה. עמדתי וכולם מחאו כפיים. הרכנתי את ראשי במהירות והרגשתי את הדמעות זולגות על פניי, יצאתי מהבמה במהירות.
"דיאנה, מה קרה?" אלינור שאלה מודאגת.
"זה שום דבר, היצירה הזו הייתה בשביל ההורים שלי אז…" אמרתי.
"אם את צריכה משהו, אני כאן." היא אמרה וחיבקה אותי.
"תודה אלינור." השבתי בחיוך. "אני הולכת הביתה עכשיו." הוספתי.
"תתני לי להסיע אותך." היא אמרה בחיוך.
"תודה." השבתי.
איפה הארי…ומי האדם שבחלומות שלי?

-נקודת מבט של הארי-
הגעתי למקום בסביבות השעה שמונה.
"האם המופע הסתיים?" שאלתי את הבחור שעישן בחוץ.
"המופע הסתיים לפני חמש דקות, הו אלוהים, פספסת את זה. ילדה יפה ניגנה יצירה מדהימה בסוף. משהו רוז היה שמה." הוא אמר בחיוך.
"דיאנה רוז?" שאלתי.
"כן, זו הייתה היא. מצטער שהיית צריך לפספס את זה. היא הייתה מדהימה." הוא אמר ולקח עוד שאיפה מן הסיגריה שלו.
"אני בטוח. האם אתה יודע איפה היא יכולה להיות?" שאלתי.
"כולם הלכו הביתה, אבל אתה תמיד יכול לחפש." הוא ענה בחיוך.
"תודה." אמרתי לפני שרצתי אל האולם.
דיאנה איננה.

-נקודת מבט של דיאנה-
הגעתי הביתה והייתי מותשת. הסתכלתי על תיבת הדואר שלי והייתה שם מעטפה גדולה. מה לעזאזל? לקחתי את המעטפה ונכנסתי פנימה.
מזגתי לעצמי כוס מים ולאחר מכן פתחתי את המעטפה. פתחתי את המעטפה וזרקתי את כוס המים שלי.
זו הייתה תמונה של הארי…מנשק בחורה אחרת. זה היה התאריך של אתמול. האם זה אפשרי? לא, זה כנראה פוטושופ או משהו.
זאת כנראה לקסי שמנסה להפריד ביננו, זו כנראה תמונה ישנה. הסתכלתי על הלבוש שלו בתמונה…זה היה הבגד שהוא קנה שבוע שעבר.
חולצת הטריקו והג'ינס שהוא לובש בתמונה הם חדשים…לא דיאנה, תעצרי. זו כנראה לקסי.
לפני שהבנתי שאני בוכה, לא יכולתי למנוע זאת. אני לא חושבת שהארי היה עושה לי דבר כזה, אבל…איכס! שמעתי את צלצול פעמון הדלת שלי ורצתי לכיוון הדלת, עדיין מחזיקה בתמונות.
פתחתי את הדלת והארי עמד מולי…באותם הבגדים שבתמונה.
"אני כל כך מצטער שפספסתי את הקונצרט שלך, יש לי הסבר, אני נשבע." הוא אמר והסתכל אל תוך עיניי לפני שראה את התמונות שהחזקתי בידי.
הבעת פניו התרוקנה, הרגשתי כאילו לבי עומד להתמוטט.
"אז זה נכון." אמרתי ובכיתי עוד יותר.
"אני לא יודע." הוא ענה.
"איך אתה פאקינג לא יודע אם בגדת או לא?" צעקתי.
"דיאנה, בבקשה תתני לי להסביר!" הוא התחנן.
"לא! אני בטחתי בך! אני התאהבתי בך! חשבתי שהשתנת, מתברר שאתה עדיין פאקינג שובר לבבות מגעיל. אני שונאת אותך! אל תדבר איתי אף פעם, לעולם!" צעקתי לפני שטרקתי את הדלת בפניו ונעלתי אותה. הוא המשיך לדפוק על הדלת, הפציר בי לפתוח אותה אבל לא פתחתי.
צנחתי באיטיות אל הקרקע עם גבי אל הדלת, ושוב בכיתי.
חזרתי למקום שהתחלתי. שבורה.
-נקודת מבט של לקסי-
הייתי ברכבי מחוץ לביתה של דיאנה, צפיתי בנפילה היפה של מערכת היחסים שלהם.
הארי הולך להיות שלי שוב, ודיאנה? היא עדיין הולכת לשלם.
אני עדיין לא מאמינה שזה עבד. אני אפילו יותר מופתעת שהארי לא זוכר דבר. ובכן, אני מתכוונת, איך הוא יכל. נתתי לו אקסטזי, או לפחות הבחור מחנות המשקאות נתן.
שמעתי את ליאם מספר ללואי על 'מסיבת בנים' שהם עושים ועלה לי רעיון. עזבתי את בית הספר מוקדם וקניתי כמה משקאות.
שילמתי שלוש מאות דולר לבחור מחנות המשקאות על מנת שישים קצת אקסטזי בבקבוק הוויסקי שהארי קנה מראש.
הגעתי לביתו של הארי בסביבות השעה שלוש בלילה וראיתי שהבנים הולכים.
נכנסתי דרך הדלת האחורית שבביתו ועם עזרתה של פורשה, נסענו למקום שבו היא מתגוררת בברייטון והוצאתי אותו ללילה פרוע.
נתתי לפורשה להתמודד עם הארי ונסעתי בחזרה להולמס צ'אפל.
התפללתי שהארי לא יבחין בדמיון המשפחתי שביני לפורשה.
ידעתי שלדיאנה יש את הקונצרט היום, אז שמתי אמש בתיבת הדואר שלה את התמונות שצילמתי שבהן הארי מנשק את פורשה.
הוצאתי את הטלפון שלי וחייגתי לפורשה.
"היי פורשה." אמרתי לטלפון.
"היי בת דודה, איך הולך? הארי ואני לא שכבנו אבל הכלבה ראתה את התמונות שצילמת? זה עבד?" שאלה נרגשת.
"כן. אני חושבת שהארי ודיאנה גמרו. לטובה." אמרתי וצחקתי.
"טוב, אז את באה למפגש המשפחתי?" היא שאלה בתקווה.
"כנראה, אמי מכריחה אותי." אמרתי ונאנחתי.
"ובכן, שמעתי שיש לנו בני דודים רחוקים שמגיעים והם חתיכים. תמיד נוכל לעשות קצת כיף איתם, אם את יודעת למה אני מתכוונת." היא אמרה וצחקה.
"כן…אני חייבת ללכת, תודה שלבשת את הפאה המתולתלת." השבתי.
"אין בעיה. איכס, אני שונאת שיש לי שיער חום. זה כל כך לא אני." היא אמרה בצחוק. פורשה אוהבת רק שיער בלונדיני מחומצן.
היא אפילו שנאה את זה שצבעתי את שיערי לבלונדיני כהה. אני לא יודעת מה יש לה נגד צבעי שיער אחרים.
"תתקשרי אליי מאוחר יותר, אוהבת אותך." אמרתי לפני שניתקתי.
שיט. מה אם פורשה נכנסה לסוג מסוים של משולש אהבה? אני לא יכולה לשכב עם אף אחד בגלל הכלמידיה הזאת. אוף, למה החיים שלי כל כך קשים?