Little Black Dress- פאנפיק על הארי פרק 24

-נקודת מבט של דיאנה-
כאשר הפעמון צלצל לארוחת הצהריים, הארי ואני הזמנו אותו אל הספסל האהוב עלינו בפארק שנמצא במרחק של כמה דקות מבית הספר, התיישבנו עליו וצחקנו.
באופן טבעי שמתי את רגליי על של הארי והוצאתי את ארוחת הצהריים שלי.
"את מתכוונת להשאיר את רגלייך כאן?" הוא שאל מגחך.
"בעיה?" השבתי.
"לא, כל עוד לא אכפת לך מפירורי הלחם שלי שנופלים על החותלות שלך." הוא אמר משפשף את רגליי.
"הו, הו, הו ממש לא אכפת לי!" שרתי בקול רם.
"תירגעי גברת לובאטו, לא אכפת לי אם לא אכפת לך." הוא ענה בצחוק.
ישבנו שם ובהינו בנוף, מדברים, מה שנראה שדיברנו רק חמש דקות אבל אני יודעת שזה היה יותר. הזמן טס כשאני עם הארי… זה היה דבר אחד שאהבתי.
"יש לי קונצרט בשבת…" אמרתי בחיוך.
"אה, באמת, ואני מקווה שיש לך כרטיסים לשורה הראשונה בשביל החבר החתיך שלך." הוא שאל מגחך.
"ובכן, אני מקווה שכן." השבתי בחיוך.
"אני אהיה שם, תסמסי לי את הפרטים." הוא השיב.
"אוקיי, אבל אתה מבטיח לבוא בזמן?" שאלתי.
"אני מבטיח." הוא אמר והושיט את הזרת שלו. לקחתי אותה בשמחה ולחצתי אותה.
הארי משך במהירות את הטלפון שלו ופניו החווירו והוא קם.
"יש לנו בדיוק עוד שלוש דקות לחזור לבית הספר אם אנחנו לא רוצים לאחר!" הוא אמר שהציע לי את ידו.
בסופו של דבר איחרנו בדקה אחת לשיעור, ואתם יודעים מה…לא היה לי את זה בדרך אחרת.

-נקודת מבט של הארי-
אמרתי לדיאנה על ליאם והיא הייתה בסדר איתי, דילגנו היום על שיעור מתמטיקה ומוזיקה. אנחנו עדיין מבלים בכל יום שישי, היא מלמדת אותי לנגן בפסנתר ואני מלמד אותה מתמטיקה, זו עסקה מושלמת.
הגעתי אל ביתי בסביבות השעה חמש אחר הצהריים לאחר שקניתי את כל מה שנצטרך.
אחרי כעשר דקות שמעתי דפיקות בדלת וידעתי שהבנים כאן, פתחתי את הדלת וארבעת החברים הכי טובים שלי היו שם.
"היי בחורים, קניתי בירה, ג'אנק פוד וכל סוגי משחקי האקס בוקס." אמרתי בחיוך.
"יש לי גם משהו." לואי אמר מגחך והוציא מכיסו ג'ויינט. עזבתי את עישון הסמים מאז שהתחלתי לצאת עם דיאנה. היא אמרה לי שזו פנייה עצומה ועכשיו אני מסרב לעשות משהו אם המתוקה שלי שונאת אותו כל כך.
"לו, אני לא חושב." אמרתי מהוסס.
"בחייך האז." הוא אמר בחיוך.
"רק ג'ויינט אחד!" השבתי.
יצאנו החוצה עם הבירות, הוויסקי והג'ויינטים שלנו.
"על מה אנחנו צריכים להרים כוסית?" נייל שאל.
"על החופש של ליאם." זאין אמר והרים את הבירה שלו.
"לחירותו של ליאם!" כולם הריעו.
"זה בטוח לא מרגיש כמו חופש אבל תודה חברים." הוא ענה בחיוך.
"היי, הלילה שום דבר לא חשוב. זה רק בנים הלילה. אז בואו נתחיל פאקינג להתמסטל!" לואי אמר וניער את שארית הבירה שלו.
"בואו נתחיל להתמסטל!" כולנו אמרנו נוקשים בבירות שלנו ומנערים אותן כמו לו.
—-
התעוררתי והייה לי כאב ראש חזק. הייתי באיזו מיטה אקראית, בחדר שאני לא מכיר. התהפכתי ועיניי יצאו מחוריהן.
הייתה לידי בחורה ששיערה היה בדיוק כמו של דיאנה. הסתכלתי על עצמי והייתי רק בתחתוני הבוקסר שלי.
רגע, אני ודיאנה שכבנו? הבחורה שחשבתי שזו דיאנה הסתובבה לאט ולבי נשבר שהבנתי שזאת לא היא.
"בוקר, ישנוני." הבחורה האקראית אמרה.
"אנחנו לא…" שאלתי.
"אבל אנחנו כן, היית נהדר. לא ידעתי שהם באים במידות גדולות כמו שלך." היא אמרה בקריצה.
הנדתי בראשי וקמתי. הסתכלתי על הבחורה והיא הייתה נראית לי מאוד מוכרת.
"אני מכיר אותך?" שאלתי במהירות.
"לא." היא ענתה במהירות, לאחר מכן היא קמה והושיטה לי את בגדיי.
"בפעם הבאה שאתה מגיע לברייטון תתקשר אליי." היא אמרה בקריצה.
"ברייטון?" קראתי.
"כן…אתה, לואי, ליאם, זאין ונייל נסעתם לכאן אתמול בלילה." היא אמרה ושילבה את זרועותיה.
"מה השעה?" שאלתי.
"שלוש וחצי בצהריים, רוצה לאכול ארוחת צהריים מאוחרת?" היא שאלה מגחכת.
"דיאנה!" צעקתי. רצתי מהר מחוץ לדירה שלה והתקשרתי אל לואי.
"הלו?" הוא ענה.
"לו, למה לעזאזל אני בברייטון?" צעקתי דרך הטלפון.
"איך הגעת לשם?" הוא שאל.
"אני לא יודע לעזאזל, הבחורה שהתעוררתי לידה אמרה שכולנו כאן." עניתי לו.
"לא חבר, אני בהולמס צ'אפל, אני אף פעם לא עזבתי את העיר…גם אף אחד מהבנים לא." הוא אמר בחשדנות.
"אז למה לעזאזל אני היחיד שכאן? מה קרה אתמול בלילה, לו?" שאלתי.
"אני פאקינג לא יכול להיזכר." הוא ענה.
"לא, לא, לא!" גנחתי לטלפון.
"אנחנו נבין את זה, רק תחזור להולמס צ'אפל." לו ענה לפני שניתק.
לכל הרוחות! למה אני חייב לדפוק את זה? שיט! איך לעזאזל אני הולך לספר לדיאנה? היא הולכת לשנוא אותי.
הסתכלתי על הטלפון שלי והשעה הייתה ארבע בצהריים, זה לוקח בערך שעתיים להגיע להולמס צ'אפל ברכבת וההופעה של דיאנה בשעה שש וחצי. שיט.
—
עליתי לרכבת ושמתי את האוזניות שלי. מיליון דברים התרוצצו לי בראש.
המשכתי לחשוב על הבחורה הזו…היא נראתה כל כך מוכרת. אבל כל מה שחשוב כרגע הוא אם אצליח להגיע לקונצרט בזמן.
אולי הרסתי את הדבר הכי טוב שהיה לי…