Little Black Dress- פאנפיק על הארי פרק 22

-נקודת מבט של דיאנה-
התעוררתי והייתי מותשת. הארי ואני חזרנו אתמול בסביבות השעה אחת בלילה והרגשתי כל כך מותשת.
הסתכלתי בשעון שלי והשעה הייתה תשע בבוקר, שיט! אני מאחרת. רצתי לשירותים והשיער שלי היה מבולגן ושמנוני. שמתי במהירות את שיערי במסכת שיער ורצתי אל הארון שלי. לבשתי את כל המכנסיים שלי והם היו בכביסה מאתמול בלילה מאחר ולא הכנסתי אותם אל המייבש.
האפשרות היחידה שנותרה הייתה חצאית. במהירות התאמתי אותה עם חולצת סריג בצבע בז' ולקחתי את מעיל המסקרה שלי. הסתכלתי במראה והתגאיתי בתלבושת שלי, אני נראית די טוב בחצאית. תודה לאל שגילחתי את רגליי אתמול.
ירדתי למטה ודודה שלי כבר לא הייתה בבית, תודה לאל. אחזתי בבייגל ומרחתי קצת גבינת שמנת עליו.
נכנסתי אל המכונית שלי ונסעתי מהר אל בית ספר. נכנסתי למשרד המזכירה וזכיתי למבט מגעיל מהמזכירה. לעזאזל, רק איחרתי!
נכנסתי לכיתת האנגלית והושטתי את פתק האיחור שלי לאדון ברנס. אף אחד לא ממש הבחין בי שנכנסתי בגלל שהם היו בקבוצות שלהם עסוקים בלסיים את מערכוני רומיאו ויוליה שאמורים להציג.
"איפה הארי ולקסי?" שאלתי את אדון ברנס.
"בחדר הדרמה. את יכולה ללכת דיאנה." הוא אמר בחיוך. מה לעזאזל?! אדון ברנס נחמד?! יש לי הרגשה שזה בגלל שאני לא לוזרית יותר.
פתחתי את דלת חדר הדרמה ונתקלתי בהארי.
"היי זר." התבדחתי.
"היי, בואי נלך." הוא אמר במהירות.
"אממ בסדר?" השבתי. הסתכלתי אחורה ולקסי נראתה עצבנית. אם לא הייתי מכירה אותה טוב, הייתי חושבת שהיא הולכת להרוג מישהו.
-נקודת מבט של לקסי-
"דיאנה?" אדון ברנס קרא.
"דיאנה לא פה?" הוא שאל שוב. הסתכלתי על הארי ועל פניו היה מבט עצוב. איכס.
"אוקיי כיתה, אתם יכולים עכשיו לסיים את העבודה על הפרוקייטים שלכם. השיעור הבא יהיה השיעור האחרון לפני הצגת העבודות." הוא אמר בישיבה.
"אנחנו יכולים-" התחלתי.
"כן לקסי, את יכולה להשתמש בחדר הדרמה." הוא אמר קוטע אותי. חייכתי ותפסתי את הארי.
"תפסיקי לנסות לגרור אותי לשם, אני יכול ללכת בעצמי." הוא אמר בכעס.
נכנסנו אל החדר ואיבדתי אותו.
"מה לעזאזל אתה עושה?" שאלתי.
"מה זאת אומרת?" הוא ענה.
"למה אתה מבזבז את הפאקינג זמן שלך על דיאנה? היא לגמרי לוזרית והיא מכוערת כמו זין." צעקתי.
"לא לקסי, את מכוערת כמו זין. האישיות שלך היא כנראה הדבר הכי מכוער שראיתי אי פעם בחיי. את מתנהגת כאילו את טובה בהרבה מן האחרים כאשר למעשה את הפיסה הנמוכה ביותר של הזבל שאי פעם פגשתי. שיהיו לך חיים נחמדים." הוא אמר לפני שהלך אל הדלת.
הוא פתח אותה ודיאנה נפלה עליו. תשמרי על קור רוח לקסי, תשמרי על קור רוח.
"היי זר." היא אמרה בחיוך. איכס, חיוכה הטיפשי.
"היי, בואי נלך." הוא אמר במהירות.
"אממ אוקיי?" היא אמרה שהוא גרר אותה החוצה. היא הביטה בי ואז הם נעלמו. ברגע שהם היו מחוץ לתחום שמיעתי, איבדתי אותו.
"אההה, פאקינג כלבה!" צעקתי.
אני הולכת לקבל אותו בחזרה, בדרך זו או אחרת.
-נקודת מבט של הארי-
"לאן אנחנו הולכים?" דיאנה שאלה מודאגת.
"אל תדאגי בקשר לזה." השבתי.
נסעתי ונסעתי עד שהגעתי לגשר שבו רציתי לקחת אותה. חניתי בצד השני של הגשר ובאיטיות הערתי אותה.
"הו אלוהים, נרדמתי?" היא שאלה והזדקפה לישיבה.
"כן." השבתי בחיוך.
"מצטערת, לא הייתי צריכה-" היא התחילה.
"דיאנה, זה בסדר גמור, קדימה." אמרתי ויצאתי מן המכונית.
היא יצאה ועקבה אחריי אל הגשר. הסתכלתי החוצה אל המים ומיד קיבלתי צמרמורת.
"הארי…למה אנחנו כאן?" היא שאלה נשענת על המעקה.
"כש..כשהייתי קטן, משפחתי שכרה בקתה שנמצאת במרחק חמש דקות מכאן. הלכנו לבקתה הזו בכל שנה, אבל אז ההורים שלי נפרדו והפסקנו ללכת." אמרתי מסתכל על המים הגועשים שמתחתיי." התחלתי. לקחתי נשימה ארוכה והמשכתי.
"אני אוהב את הבית הזה. חלק מהזיכרונות הכי טובים שלי נמצאים שם. בכל אופן, שנה שעברה, כאשר אמי גילתה ששכבתי עם לקסי, היא התחרפנה. אז למחרת, כולם בבית הספר דיברו על זה משום שלקסי לא סתמה את הפה שלה, אבל כאשר מנהל בית הספר היה צריך להביא את שנינו לשיחה, הרגשתי נורא. לאחר מכן קיבלנו את התעודות שלנו, נתתי לציונים שלי ליפול קצת והרגשתי כל כך טיפש, לאחר מכן הגענו הביתה וצעקתי עוד יותר. כדי להפוך את זה ליותר גרוע, אבא שלי בא והוא פשוט היה עצבני כמו אמי. הייתי צריך לברוח ובאתי לכאן." אמרתי ועצרתי לרגע כדי להסתכל על דיאנה. היא נראתה כאילו היא עומדת לבכות.
"הארי אני-"
"לא סיימתי." אמרתי מביט לאחור על הגשר.
"אני כאן, תמשיך." היא אמרה והניחה את ידה על גבי.
"הגעתי לכאן, אני אפילו נעמדתי על המעקה הזה ולרגע אחד כמעט וקפצתי, הייתי כל כך קרוב לעשות את זה. זה היה בחורף אז היה לי רק סדק בגולגולת מהקרח. באותו הרגע, היה נראה שזה הפתרון היחיד. דיאנה…אני כמעט הרגתי את עצמי." אמרתי בבכי.
"הארי, תן לזה לצאת החוצה." היא אמרה מלטפת את גבי. היא חיבקה אותי חזק, שנינו שקועים בחיבוק.
"אני לא רוצה להרגיש כך שוב." אמרתי ודמעות זלגו על פניי.
"אתה לא, יש לך אותי, אני תמיד אהיה איתך." היא אמרה חופנת את פניי בידיה, נותנת לי נשיקה רכה.
"בבקשה, אל תעזבי אותי אף פעם." בכיתי.
"אני לא." היא ענתה.
"אני אוהב אותך דיאנה." אמרתי מחזיק אותה.
"אני אוהבת אותך גם הארי." היא אמרה.
אחרי שישבנו שם כשלושים דקות התחיל להיות חשוך. בדקתי את השעה והשעה הייתה חמש אחר הצהריים. היינו בחוץ כל היום והתחיל להחשיך.
"אנחנו צריכים לזוז." אמרתי בחיוך.
"בטח." היא אמרה.
קפצנו אל המכונית שלי ויכולתי לראות את דיאנה נאבקת כדי לשמור על עיניה פקוחות.
"את יכולה ללכת לישון לאב, זו נסיעה של שלוש שעות." אמרתי בחיוך.
"הו שיט, הרבה זמן?" היא שאלה.
"כן, עכשיו זו שעת העומס בכבישים." עניתי לה.
"אם לא אכפת לך אז כן." היא אמרה ונשענה לאחור בכיסאה ושמה את ראשה על החלון.
"שינה טובה." אמרתי בצחקוק קטן.
"תודה." היא ענתה לפני שנרדמה.
עברה שעה והיינו תקועים בפקק תנועה, דיאנה הייתה שקועה בשנתה אז התחלתי לשיר.
כותב על הקירות את הסיפורים שאני לא יכול להסביר, אני משאיר את לבי פתוח אבל הוא נשאר כאן ריק במשך ימים. היא אמרה לי בבוקר שהיא לא מרגישה בעצמותיה את אותו הדבר עלינו, נראה לי כשאמות המילים האלו יהיו כתובות על האבן שלי.
ואני אלך, אלך הלילה, הקרקע מתחת לרגליי פתוחה לרווחה, האופן שבו החזקתי חזק מדי בלי שום דבר באמצע." שרתי והסתכלתי שוב על דיאנה והיא עדיין ישנה.
"סיפור חיי, אני לוקח אותה הביתה. נוסע כל הלילה כדי לשמור על חום גופה והזמן… הוא קפוא. סיפור חיי, אני נותן לה תקווה. אני שומר על אהבתה עד שהיא נשברת מבפנים, זה סיפור חיי." שרתי.
"לא ידעתי שאתה יכול לשיר." דיאנה אמרה בעיניים עצומות.
"לא ידעתי שאת ערה." עניתי לה.
"אני לא הייתי, אבל אני שמחה שעכשיו אני כן." אמרה כשהיא מתיישבת.
"מה השעה?" היא שאלה.
"שבע וחצי בערב." עניתי.
"אז אני מניחה שתסע כל הלילה כדי לשמור על חום גופי אה?" שאלה מצחקקת.
"כל דבר בשבילך." השבתי בחיוך.
"טוב, אז לא אכפת לך להקשיב לזה?" היא ביקשה להדליק את הרדיו. השיר '23' התנגן, והיא יודעת כמה אני אוהב את השיר הזה.
"אני במועדון, מסטולה מגראס סגול והמשקפיים שלי עליי." היא צעקה.
"בבקשה דיאנה, לא את השיר הזה." התחננתי.
"מקועקעת, חצאית מיני ונעלי הג'ורדן שלי." היא שרה שוב. גורמת לי לגלגל את עיניי.
"אני יודעת שאתה אוהב את זה סטיילס." היא אמרה דוקרת אותי.
"אז תעשו כמוני." שרתי בקול נשי.
בשאר הנסיעה שנותרה לנו אל הבית, דיאנה ואני שרנו בקול רם את השירים הכי מטופשים אי פעם. בשבילי, הרגע הזה היה מושלם ולא רציתי שייגמר.