Little Black Dress- פאנפיק על הארי פרק 21
תשמעו את השיר בקטע המסומן:
-נקודת מבט של דיאנה-
עבר שבוע אחד מאז שאני והארי התחלנו מחדש. אף פעם לא חשבתי שאני אאהוב את הבריון שלי כל כך הרבה, זה נדוש כמו שזה נשמע.
כשהגעתי הביתה מבית הספר רצתי למעלה לחדר שלי וכרגיל סיימתי את שיעורי הבית שלי, אני עדיין חנונית במובן הזה. בדיוק סיימתי את שיעורי הבית שלי כאשר שמעתי את הדלת הקדמית של הבית נפתחת.
מי שם?
נבהלתי והתחבאתי במהירות מתחת למיטה. שמעתי צעדים איטיים עולים במדרגות, קצב לבי עלה במהירות ופחדתי. לבסוף שמעתי את צעדיו נכנסים אל חדרי. זוג מגפיים חצה את החדר שכל אחד מהם חורק, מה שגרם לי להיות יותר מודאגת. מה יקרה אם אזוז ואחד מלוחות הרצפה יחרוק? שיט.
"דיאנה?" שמעתי קול מוכר אומר. דודה שלי.
יצאתי במהירות מתחת למיטה והיא נבהלה.
"מצטערת." עניתי.
" דיאנה יקירתי, אל תעשי זאת שוב!" היא אמרה.
"אני לא, אז חזרת?" שאלתי ביובש.
"כן, זה לא ברור?" היא ענתה. כלבה.
"נכון, ובכן לילה טוב." עניתי הולכת לכיוון מיטתי.
"רק שמונה דיאנה…לילה טוב. תודה על קבלת הפנים החמה." היא אמרה בלעג.
"ברוכה השבה." השבתי. היא נתנה לי מבט כועס ויצאה מחדרי.
שלפתי את הטלפון שלי וסימסתי להארי.
ל:הארי
'אתה חופשי הלילה?'
בתוך דקה הוא ענה מה שגרם לחיוכי להתרחב.
מ:הארי
'כן בטח, למה?' קראתי.
ל:הארי
'דודה שלי חזרה והיא חושבת שאני ישנה. אני יכולה לצאת דרך החלון ונוכל ללכת למקום כלשהו.' כתבתי ושלחתי.
מ:הארי
'בטח לאב, לאן חשבת?' קראתי את מה שכתב.
ל:הארי
'לכל מקום, לא משנה לאן.' כתבתי ושלחתי.
מ:הארי
'לילה הרפתקני? תהיי שם בעשר.'
אני והארי למעשה גדלנו ממש קרוב אחד לשנייה. יש לנו גם טונה של דברים משותפים, שנינו אוהבים לטבול את הצ'יפס שלנו במילקשייק, שנינו אוהבים את אותם האומנים כמו 1975 וג'ון מאייר.
זה מפתיע אותי כל פעם שאני מוצאת משהו חדש שמשותף לשנינו. החלק הכי טוב בכל זה הוא שאני ממש הסתדרתי עם חבריו של הארי, חוץ מלקסי, אני עדיין שונאת את הכלבה הזו. האחרים ממש נחמדים ורגועים.
במהירות התלבשתי ולבשתי מעיל של מסקרה. לאחר מכן החלפתי את המגן של הטלפון שלי לאחד שאומר 'ההרפתקאות נמצאות בחוץ' זה מגן של דיסני מהסרט 'למעלה'. חשבתי שהמגן יתאים לערב הזה.
שמעתי משהו פוגע בחלוני וידעתי מיד שזה הארי. פתחתי את חלוני ואבן קטנה פגעה בפניי. יש לי מזל שזה פגע בראשי ולא בעיני.
"שיט! מצטער." הארי צעק במהירות.
"ששש!" אמרתי אליו.
"מצטער." הוא אמר בלי קול.
"תהיה למטה בעוד כמה שניות." עניתי ולקחתי את הטלפון שלי.
יצאתי במהירות מחוץ לחלוני אל אדן החלון. למרבה המזל היה סולם עץ שפרחים שסביב הבית גדלו עליו. עשיתי לאט את דכי במורד הסולם אך הרגל שלי החליקה ונפלתי.
"אאוץ', נחיתה טובה." הארי אמר שהתגלגלתי מעליו.
"תודה." עניתי בצחקוק.
"אז דודה שלך חזרה?" הוא אמר ועשה פרצוף מצחיק.
"כן." אמרתי מגלגלת את עיניי.
"תתקשרי אליי, תתקשרי אליי אם את צריכה להשיג אותי." הוא אמר כשניסה לעשות גלגלון.
"אתה כזה מוזר." אמרתי בצחקוק.
"את אוהבת את זה." הוא ענה. לא יודעת למה אבל הסמקתי.
"תקפצי לבפנים." הוא אמר כשפתח את דלתות המכונית. עשיתי כפי שהארי אמר וחגרתי.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי.
"אוקיי, אנחנו יכולים לנסוע ולנסוע עד שנמצא מקום שאנחנו אוהבים." הוא אמר בחיוך, אבל אז הוא נתן לי במהירות מבט שואל "אלא אם כן…זה לא מגניב איתך."
"לא, פשוט תשתוק ותסע." השבתי ושמתי את רגליי על המושב. הוא רק צחק והתניע.
הדלקתי את הרדיו והשיר 'מכונית מהירה' של טרייסי צ'פמן התנגן.
"אני אוהב את השיר הזה." הוא אמר בחיוך.
"גם אני." השבתי.
הסתכלתי מבעד לחלון ואורות הרחוב עברו על ידינו. פתחתי את החלונות ונתתי לרוח האביבית הקרירה להכות בפניי.
"ראית מקום כלשהו שאהבת?" הוא שאל.
"ראיתי את הסטארבקס לפני כעשר דקות." התבדחתי.
"כן, זה מקום ייחודי ונדיר." הוא צחק.
"ברור." עניתי בצחקוק.
הסתכלתי מבעד לחלון והבחנתי בנתיב שמוביל לגבעה קטנה בהולמס צ'אפל.
"הארי, בוא נסע לשם." אמרתי והצבעתי על הכביש.
"בטח, את יודעת לאן זה מוביל?" הוא שאל.
"לא." השבתי.
"מעולה." הוא אמר ופנה אל הכביש.
נסענו כעשר דקות עד שהגענו למקום שבו אנו יכולים להחנות. היה ממש גבוה למעלה ופתאום ראינו כמה קטנה הולמס צ'אפל.
"למה אף פעם לא הייתי פה?" הארי שאל כשיצא ממכוניתו.
""לא יודעת, אני שואלת את עצמי את אותה השאלה. איך פספסתי את זה?" עניתי.
"זה נתיב כזה קטן וזה נמצא במיקום מוזר, אז אני מניח שרוב האנשים פשוט עוברים לידו." הוא אמר.
"חבל מאוד." אמרתי וקפצתי על מכסה המנוע של מכוניתו, הארי הצטרף אליי במהירות.
"זה כל כך מוזר, אני יכולה לראות את הבית שלי, ואת בית הספר והמאפייה. אני יכולה לראות הכל." אמרתי וצחקתי.
"אנחנו השולטים בעיר הזו!" הארי צעק ועמד על מכסה המנוע.
"לכו תזדיינו דפוקים!" צעקתי בקול רם יותר. שנינו פרצנו בצחוק.
"וואו יש זיקוקים! לא כולם רעים בעיר הזו." הוא אמר בישיבה.
"רובם בכל זאת רעים." עניתי לו.
"נכון. אז…את הולכת לספר למישהו על המקום הזה?" הוא שאל בעצבנות.
"לא, אני לא מתכננת את זה, אתה?" גיחכתי.
"מה דעתך לשמור על המקום הזה בסוד…הסוד שלנו?" הוא שאל מסתכל אל תוך עיניי.
"מסכימה." השבתי.
"מבטיחה?" הוא שאל.
"מבטיחה." חייכתי.
** אני והארי ישבנו זמן מה. לפתע קפצתי על מכסה המנוע והדלקתי את הרדיו שבתוך רכבו לווליום הכי גבוה. השיר 'מקום שרק אנחנו מכירים' של קיין התנגן.
"אני מתעייף ואני צריך מקום כלשהו להתחיל." שרתי.
"נתקלתי בעץ נפול." הארי הצטרף. שנינו צחקנו.
"האם זה המקום שחלמתי עליו?" שנינו שרנו במקהלה.
"את אוהבת את השיר הזה?" הוא שאל.
"לא, אני שונאת את זה! כן, ברור שאני אוהבת אותו." אמרתי בצחקוק. השיר הגיע לפזמון והשורה האהובה עליי בשיר נשמעה.
"אז למה אנחנו לא הולכים?" שרתי.
"למקום שרק אנחנו מכירים." הוא אמר מביט בי.
"למה אתה מסתכל עליי ככה?" שאלתי.
הוא צחק ואז הביט מאחוריי.
"כי…" הוא אמר לפני שריסק את שפתיו על שלי.
בהתחלה הופתעתי, אבל בסופו של דבר…זה הרגיש כל כך נכון הרגע הזה.
הרחק מן הבית…
במקום הסודי שלנו…
עם הארי…
תגובות (6)
חחחחח לידורה הדבר היחיד שמפריע לי זה זמן עתיד; אני בטוחה ב99.9 אחוז שכתוב שם – i'll or i will ואז זה אני אאהוב ולא יאהב.
אוהבת ❤️❤️
תיקנתי, תודה שנהבוש❤
אני גם רוצה חבר שירסק את השפתיים שלו על שלי במקום הסודי שלנו בזמן ששיר אהוב על שנינו מתנגן.
הו דאמט זה קורה רק בפאנפיקים מזוינים.
תמשיכי לידורה פרק מדהים❤️
תמשיכי פרק ממש יפה כמו תמיד!!
פרק מושלםםםםםםםםםםםםם תמשיכייייייייייייייייייייייייייייייי
וואו זה מושלם! מחכה כבר לפרק הבאא תמשיכיייי