Just For You – פרק 1.

כל חיי הדחקתי את אור העובדה שאיני אוכל להצליח עם בנים רק בגללי.. תמיד נהגתי להפציר ולהתריס בעצמי בעוז את התירוצים הרגילים שהם רק קלישאות מרירות ועלובות: הוא אינו מוכן להתחייבות כזו, המשפחה שלו מתנגדת לכך, חברתו לשעבר רוצה אותו או את התירוץ שאיכשהו הכי ניחם אותי, אני פשוט יותר מידי טובה בשבילו, יותר מידי בוגרת.. והוא חושש שלא יוכל לעמוד במערכת יחסים כה ייחודיות וחזקה שכזו.
פלטתי אנקת ייאוש ונשמתי עמוק, בלעתי את רוקי וגרוני נצרב בכאב.. קרביי בערו וקמצתי את ידיי לאגרופים מתחת לשולחן שהזיעו במעט מהלחץ והבושה הכה רבים, לכל הרוחות, אבל זה לא מנחם. זה כלל לא עוזר, איני טובה בשביל אף אחד, תמיד איכשהו אני הבחורה שזורקים אותה ממש לפני הרגע הגדול והמכריע, המסעיר ביותר בחייה, תמיד לי מאחרים בשעה ויותר וזה רק בשביל לרמוז לי עד כמה הם מצטערים אך לא מעוניינים בי ולו במקצת.. קרקפתי עקצצה וחשתי כיצד צווחה לא קרויה צווחת בראשי הקודח, צווחה מחרישה להחריד שהדהדה בכל איבריי וכבשה את כל כולי בצמרמורת קרות ומענות.. התבוננתי בשעון שבטלפון שלי, השעה 21:30, לעזאזל אתו, אני פשוט יושבת כאן כחסרת אונים, כנואשת, ומחכה לו פשוט שעה וחצי.. יש יותר מביך ומשפיל מזה?!
פשוט לקחתי את תיק הצד הלבן שלי שתואם לשמלתי הלבנה והזכה, התקדמתי בראש מורם וזקוף לכיוון היציאה שבה גם נכנסתי, ממש כמו בהתחלה – לבדי, עם חיוך מזויף שדבוק על גבי פניי שמנסה עד כמה שיותר לא לשקף פחד ודאגה מאכזבה.. עד כמה טיפשה יכולתי להיות, ידעתי שזה יקרה, חשתי זאת מהרגע הראשון.
התבוננתי מבט אחרון בשולחן, אולי קרה משהו והוא יגיע עוד כמה דקות..? אני באה לחזור בחזרה למרות שזה הרבה יותר גרוע ומביך אך תת ההוקרה שלי, הקול שנמצא אי שם בירכי מוחי, אשר מפעיל את ההיגיון הצודק והחכם יותר, הקול הכה רע ומשפיל הזה.. כה צורב. 'את לא יכולה לרדת יותר נמוך מזה, קחי את עצמך ולכי אם נשארה לך טיפת כבוד עצמי!', גלגלתי את עיניי ובעצב רב הודיתי בכך שהקול הארור צודק.
אם היה קורה משהו הוא היה מתקשר, שולח הודעה.. מודיע למסעדה, שולח לי במייל.. לכל הרוחות – משהו! אבל הוא לא עשה זאת, הוא הבריז לי, אני כל כך מפסידנית.
נכנסתי למכונית האדומה שלי, מזל שהייתי חכמה ולקחתי עמי מכונית, ולא חכתי להסעה גברית וג'לטמנית שכנראה לעולם לא אזכה בה, אולי.. אולי הבעיה היא בי?
כמובן, הרי אני אשמה, אני וכל השריטות שלי, הרי אין סיכוי שלכל הגברים שעד כה יצאתי אתם לתקופות קצרות יש את אותם התירוצים הכה לא מנחמים, אני הצרה הצרורה כאן.. מדוע אני..אני?
פלטתי אנקת ייאוש וחשתי כאב כה יוקד שצרב בחזי, התבוננתי על גבי זגוגית החלון, השתקופתי פחות או יותר נגלתה לפניי.. חיוורת, כהרגלי, עדיין לא פגשתי באדם מסוים שגרם לי להסמיק.. שפתיים מלאות, עיניים אפורות ושער חום.. כן, אני מפחידה להחריד!
אבל זה הרבה יותר עמוד מכך.. לא רק המראה שלי יכול לגרום לכל גבר להתרחק ממני, אלא גם האופי שלי.. מה אני עושה? כיצד אני שוגה? הלוואי שידעתי את התשובה.
ולחשוב שעוד שבוע אני יהיה בת 19, ואני לבד, נפלא.
המחשבה הראשונה שהתרוצצה במוחי הייתה להתקשר לקלואי, החברה הכי טובה שלי, היא תמיד יודעת מתי לחבק, מתי ומה לומר על מנת שאני יחוש טוב.. היא גם נוזפת בי כשצריך, היא ילדה מדהימה ויפהפייה שרק ממשמע קולה אני חשה צביטה בלבי.. אבל זכיתי להכיר חברות של רק פעם בחיים, חברות חזקה יותר מקשר דם, ואני כה שלמה עם כך.. חייכתי וחייגתי נמרצות.
"הלו?" קול בריטי עם מבטא גברי עמוק ומושך ענה לי, קרביי בערו ודמי התלהט בעורקיי כתחושת קריעה, וחשתי כיצד אלפי כרסומים צובטים וצורבים את עורי כמטען חשמלי קודח בחוקה, הקול הזה כה משכר..
עיניי נקרעו לרווחה, לכל הרוחות, מה קורה לי כשאני שומעת את הקול של הארי? אני שונאת אותו, כל כך שונאת, אנחנו רק אומרים 'היי', בגלל שאין לנו כל ברירה, אנו מאותה קבוצת חברים, הוא הילד הכי מגעיל, גס רוח ומעצבן שאני אי פעם הכרתי והכיר בכל חיי..
אבל בסתר לבי, כשאני פוגשת בעיניים הירוקות בעלות הביטחון, בזוג השפתיים המלאות, בשער ובקולו.. משהו בי נטרף, אבל זו טעות – אנו אוייבים ולא משנה כמה לואי או קלואי ינסה לגשר בינוני זה לעולם לא יצליח..
"הארי, מה אתה עושה לכל הרוחות עם הטלפון של קלואי?!" שאלתי בכעס.
"נשמע שעוד דייט נכשל". צחק צחוק מתגרה וכה מורט עצבים.
חרקתי שיניים. "שתוק.." פלטתי בארסיות. "אפשר לדבר עם החברה שלי?" שאלתי במהירות, רק להיפתר מהקול ומהילד הזה שכה מרחיק אותי אך גם מושך אותי בעת ובעונה אחת.
"לא.." צחקק.
זקפתי גבה ועכשיו באמת שלא יכולתי עוד לשלוט בעצמי. "למה לא?!" צעקתי עליו.
"היא שכחה את הטלפון שלה אצלי.." הסביר במהירות.
גלגלתי את עיניי. "בסדר, ביי.." מלמלתי.
"היי, חכי רגע!" מהר לומר.
"מה?!" שאלתי בכעס, רק רוצה ללכת לביתי ולפרוק את הכאב והאובדן על גבי הכר בביתי, את כל ההשפלה העצמית, הכאב והחולשה..
"את נשמעת רע.." מלמל. "רוצה לבוא?" הציע בקול רך וכה מלטף.
נשכתי את שפתי התחתונה וזה חלחל לי כה עמוק, הארי סטיילס מציע לי ללכת אליו לביתו? "ממתי אתה מציע זאת?" שאלתי בחשד.
"אולי אנו לא מסתדרים, אבל אנחנו תקועים ביחד.. ואני עוזר לחברים בשעת צרה.." מלמל.
"אנחנו לא חברים". צחקקתי.
"חברה". פלט כדרך אגב.
עיניי נקרעו לרווחה. "לעולם לא".
"ידידה!" שמט זאת בחוסר אונים.
צחקקתי, כאב לנצח את הארי ולגרום לו להרים ידיים. "בסדר.. רק בגלל שאתה מבקש יפה.." מלמלתי. "אבל רק לכמה דקות.." מיהרתי להוסיף.

***

באותו הרגע ששמעתי מהארי שג'סי באה לא יכולתי שלא לחוש כיצד הלב שלי הולם בחוזקה ודמי נוזל מפניי, חשתי כיצד ידיי רועדות וכל כולי מתלהט ונהפך לפקעת אחת של עצבים..
אני יכול לחזק אותה, לנחם אותה, לחבק אותה ולשאוף את הריח המתוק והעדין שלה אל רעותיי בסתר.. אני יכול לנשק את הלחי הקטנה שלה ולבלות עמה, לראות את החיוך הקורן שלה שמאיר את עולמי כל פעם מחדש, ללטף את שערה הרך כמשי ויותר מהכול.. הדבר האהוב עליי ביותר ביום, ללכת לאיבוד בעיניה האפורות והמהפנטות.
"לו, הכל בסדר אחי? אתה אדום.." צחקק הארי וזרק עליי כרית, עקמתי את פניי וזרקתי עליו בחזרה, תודה רבה סטיילס ששוב הפרעת לי בזמן שחלמתי עליה.. על הנערה שהתאהבתי בה ממבט ראשון.
"סתם, המים היו חמים במקלחת.." שלפתי את התירוץ הנדוש שלי.
"כן, ג'סיקה בהחלט לוהטת.." סנן מבט לשיניו ומבטו היה מתגרה.
בלעתי את רוקי ונסתי להיראות עד כמה שיותר לא להיראות נבוך ומוטרד מכך. "הארי, אני באמת שלא מבין מה הבעיה שלך.." מלמלתי. "אם אתה רוצה אותה, אל תפיל זאת עליי!" צחקקתי.
עיניו נקרעו לרווחה והוא לא אמר כלום, לאחר מכן הוא השפיל את ראשו והעביר יד בשערו, ההרגל הרגיל שלו.. לפתע הייתי במעט מודאג.
"אתה אוהב אותה נכון לואי?" הוא שאל אותי בלחש.
נשמתי עמוק. "אני עד כידי כך שקוף..?" שאלתי בחוסר אונים, כיצד אדם יכול להתבונן בהארי ולשקר?
"אולי, אבל זה בסדר.. אם היא לא רואה זאת אז ההפסד הוא כולו שלה.." חייך אליי וקרץ לי.
עקמתי את פניי. "עדיין לא הצאת לה או משהו כזה..-"
"לואי אתה מפלרטט עמה כל יום!" קטע אותי בכעס. "קדימה, תעשה מהלך, תחזיק לה במותניים ותסתער על השפתיים הרכות בצורת הלב שלה.." אבל אז במהירות שתק והלך לכיוון המטבח, למה תמיד כשאנחנו מדברים עליה בינינו, הוא נראה כה פגיע?
"הארי, מה יש לך?!" שאלתי בכעס.
"כלום.." מלמל בלחש ושלף קרטון של מיץ תפוחים מהמקרר וכוס כחולה מזכוכית. "רוצה לשתות משהו לו?"
"אני רוצה שתגיד לי מה יש לך כלפיה.." הפצרתי בו, רק זה חסר לי, שהחבר הכי טוב שלי, אחי התאום, חברי ללהקה.. יאהב אותה גם, לא, רק לא זה – בבקשה! זה יהיה הנורא מכל!.
"חוץ מיחסי אויב ואויבת אין כלום". חייך במהירות. "אני לא רוצה לדבר על בנות בסדר?"
ואז בדיוק היא נכנסה, היא נראתה מדהים כהרגלה.. אך מבטה היה עצוב ופגיע גם, כשהתבוננה בהארי ואז בי..
"היי". חייכה אלינו. "מה קורה?"
"מה קורה אתך?" שאל הארי בדאגה.
"כרגיל.. הדייט שוב התנפץ.." לחשה והשפילה את ראשה, לגמתי, שאפתי, נצרתי וצלקתי את מראיה אשר פרט על גבי מיתרי נשמתי וחדר לי כה עמוק ללב ולנשמה.. תמיד שאני רואה אותה אני חש כה חלש, כה חסר ערך, כמחוק עד עפר.. ראשי קדח בחוזקה וכל סערותיי סמרו, חשתי כיצד התשוקה העזה שלי לנערה היפהפייה הזו חזק יותר מכל דבר בעולם, ועכשיו היא עצובה בגלל אידיוט שמוכן להפסיד אותה.. כי היא יותר מידי טובה בשבילו, אבל תודה לו, כי הוא מביא את האוצר.. את המלאך הזה אליי.. סימנתי להארי בראשי שילך, הוא גלגל את עיניו ועלה למעלה.
היא רצה אליי וחבקה אותי בחוזקה, אמצתי אותה אליי, טומן את אפי בשערה.. זה חלחל לי כה עמוק והכה בי בחוזקה, פשוט לא רציתי לעזוב אותה.. הלוואי שהייתי יכול רק להקפיא את הרגע החשוב שאני שרוי בו עכשיו, הרגע הכה רצוי הזה.. הרגע האהוב עליי ביותר, עם הנערה שאני אוהב.. לחשוב שעוד שבוע ימלאו לה 19..
והפעם היא לא תהיה לבד, אני לא אהיה לבד.. אני חייב להקשיב להארי ולעשות את הצעד הזה!
טמנתי את פניה הקטנות אשר עיניה האפורות גדולות מידי לפרצוף הכובש הזה.. כל כולה מצליחה להקסים אותי, מצליחה לשכר ולמכר אותי.. כל כולי כה לוהט ומאופק עד אימה, מתענה.. מלנשק אותה. נשמתי עמוק.
"תראי, מי שזה לא יהיה, אינו יודע מה הוא מפסיד..-"
"לואי.." היא קטעה אותי והשפילה את עיניה.
נלחצתי. "לא, התבונני בי!" הפצרתי בתוקף, היא התבוננה בי בחצי חיוך שהייתי נותן הכל שידבק לה לפרצוף, בכנות. "את בחורה יפה ומושכת, יש לך לב זהב.. עבר שרק יש במה להתגאות בו, הישגת ואת תשיגי עוד כל כך המון בחייך.. אינך צריכה את הגברים העלובים הללו בשביל להרגיש טוב עם עצמך, את מדהימה ואהובה בדיוק כמו שאת.. ואל תשכחי את זה.." מלמלתי.
היא לא נראתה מרוצה במיוחד. "שיהיה.." לחשה.
אוקי, הגיע הזמן לעשות זאת. "אני רק מנסה להסביר לך ש.. שאני אוהב אותך, בדיוק כמו שאת.." היא נראתה המומה ואז פשוט קרסתי כנואש, כנזקק, על גבי שפתיה..

***

התבוננתי בהם מלמעלה, מתנשקים, נראים כה טוב ביחד, כה מושלמים, כאדם אחד.. חייכתי בשביל לואי, הגיע הזמן, ומגיע לו.. הוא השיג את הבחורה והרוויח זאת ביושר, בדרך טובה וזכה חסרת כל רוע.. אך למרות הכל, חשתי דקירה עזה ולא קרויה ורצויה בעמקי לבי ונשמתי..
מדוע זה כה כואב וקשה לי לראות זאת?
מדוע אני כל כך דואג לה?
כל פעם שאני רואה אותה, רק דבר אחד עובר בראשי, אני אהיה מוכן לעשות הכל – רק בשבילה.
אבל היא אתו, והוא אמור לחשוב כך.. לא אני, אני גם לא זקוק לה, זה רק נראה לי.. איני טיפוס של זוגיות, איני גבר של לבבות ופרחים, והיא זקוקה למישהו שיפנק אותה ויגרום לה לחוש טוב עם עצמה.. יגרום לה לחוש עד כמה יפה, חכמה ומדהימה היא.. שיגרום לה לחוש שמחה ומאושרת, כמו שאני רוצה לגרום לה לחוש..
נשכתי את שפתי התחתונה. הם התנתקו, היא התבוננה בלואי במבט מאוהב ומופתע בו זמנית, נשכתי את שפתי התחתונה ופשוט, בלי כל סיבה.. קרסתי על הרצפה, כחסר אונים וחסר כוחות, כשבור.
למה היא לא יכולה להסתכל עליי כך? רק לרגע אחד ותמים?