Just Can't Let Her Go – פרק 5

"לעזאזל איתו"
פתחתי את עייני בבהלה כאשר שמעתי צעקה.
הסתובבתי לצד וראיתי את הארי מודאג ואת כל הבנים מסתובבים בחדר הלוך ושוב, אהה, ואת תהל משחקת בטלפון. כרגיל.
"מה קרה?" שאלתי בקול עייף ושפשפתי את עייני.
"נייל נעלם" לואי אמר בקול מודאג ואני ברגע הפסקתי את פעולתיי בעוד עייני נפערות לרווחה יחד עם שפתיי. אוי, זה לא טוב.
"מה?למה?איך?איפה?" התחלתי לירות שאלות באוויר בעוד רוב הבנים מתקשרים לכל מיני מקומות.
"הוא צעק אתמול מתוך שינה, אז הערתי אותו" אמר הארי והניד את ראשו כמו אומר -"למה הערתי אותו?" והמשיך – " הוא אמר משהו על זה שזה סתם ושהוא צריך לשאוף אוויר." פה כולם כבר התחילו להקשיב לו.
"אז הלכתי לישון וחשבתי שהוא יבוא בקרוב אבל הוא לא. הוא לא כאן והוא לא בחדר אוכל ולא בשום מקום אחר!!!" אמר הארי בהתחלה בבהלה ובסוף המשפט צעק בכעס מרוב תסכול.
"רגע אולי הוא במסעדות באזור?" העלה לואי.
וכולנו החלפנו מבטים – כולל את תהל – כמו אומרים "איך לא חשבנו על זה לפני כן?".
ורצנו בעודנו לבושים בפיג'מה אל הלימוזינה בחוץ.
פול הכניס אותנו כשגבותיו הורמו בשאלה ואנחנו רק מלמלו כל מיני מילים שנשמעו כמו סלט אחד גדול.
פול רק נאנח והכניס אותנו פנימה.
–
עברו כבר שעתיים ואני ותהל היינו צריכות להיכנס לכל מסעדה לבד – בגלל מעריצות – וכל פעם חזרנו בחזרה לאוטו עם מבט מותש על פנינו שהתחלף למיואש ברגע שעברנו על המסעדה האחרונה בעיר.
חזרנו לבית מלון מהכניסה האחורית ומצליחים להיחלץ מן הדיירקשניות.
ברגע שיצאנו מהמעלית אל קומתינו התקשרתי למשטרה, אולי דיירקשניות חטפו אותו?!
זה יכול לקרות.
ניסיתי לזכור מה המספר של משטרת ישראל וברגע שנזכרתי כבר היינו בחצי הדרך אל חדרינו.
חייגתי את המספר ואחרי מספר שניות מגינת המתנה נשמעה מן הקו השני.
"משטרת ישראל שלום?" אמרה הפקידה אך אני אפילו לא שמעתי אותה.
אני וכל החבר'ה היינו עסוקים בלבהות בהלם בנייל יושב, מדבר ומחייך אל נערה בת גילנו לצידו.
"הלו???????" ניתקתי את השיחה ברגע שהפשרתי מהקיפאון ויחד עם כולם צעקתי – "נייל!!!!!!!!!!!!!!"
"אופסי" הייתה תגובתו לצעקותינו.