Just Can't Let Her Go – פרק 2

"תגידי כפרה, את באה לפה הרבה?" קול נשמע מאחורי ודיבר בשפה לא מוכרת.
"What you just said?" שאלתי אותו, מסתובבת ומטה מעט את ראשי הצידה,גורמת לשערי הגלי במעט לגלוש כולו לעבר כתפי הימנית. הוא נירא כמו ילד קטן שאמרו לו שהוא לא יכול לשחק בחצר.
"Dosnt Mind" אמר. לא הבנתי למה התכוון, זו אמורה להיות אנגלית?
אני רק ישרתי את ראשי משכתי בכתפיי והסתובבתי לכיון הקופאית, מגלה שבדיוק הגיעה תורי.
שמתי את כל האוכל שבחרתי -יותר נכון פשוט דחפתי לעגלה- על המסוע וחיכיתי שהקופאית תעביר הכל.
"430" אמרה הקופאית ואני כיווצתי מעט את גבותיי, פעולה מיותרת מכיוון שמשקפי השמש כיסו אותן.
"What?" שאלתי והיא לרגע נראתה מופתעת אך לאחר שנייה אמרה את החשבון באנגלית ואני הושטתי לה את הויזה הבינלאומית שלי, או יותר נכון לומר של זאין. ברגע שנזכרתי בו התעצבנתי.
בגלל שהוא ושאר הבנים פוחדים להתגלות על ידי מעריצות אני נשלחתי למשימת קניית האוכל.
נו באמת.
מאיפה אני אמורה להתמצא באזור הזה? למזלי יש "וואיז".
לקחתי את כל השקיות איתי וישבתי בחוץ, מסמנת למוניות שחלפו באותה מהירות בהן הגיעו.
רקתי ברגליי ולפתע השפה הלא מוכרת נשמעה שוב מאחוריי אך משום מה היא נשמעה בקול מעט יותר ידידותי. לפחות נירא לי שזה יותר ידידותי.
"צריכה עזרה?"
"I do not speak Hebrew" אמרתי לבחורה לפניי. היא נראתה מעט מוזר, כלומר לא מוזר בקטע רע, פשוט לא מישהי שהייתי פוגשת ביומ-יום. חיבבתי אותה.
"You need some help?" אמרה הפעם באנגלית ומכאן התחילה לה שיחה ארוכה מאד, שמבלי שמתי לב הגענו למלון שלנו -שלי והבנים- ומשם כבר ניפרדנו והחלפנו מספרי טלפון, כמובן שהיא הופתעה מכמות הבנות אשר תקפו את הכניסה אך ההסבר הקצר שנתתי לה סיפק אותה.
אחרי שעקפתי את עדר הבנות, שכמעט וקרעו לי את השקיות ללא עזרתם של עובדי המלון שבאו לעזרתי, עליתי לחדר – מותקפת הפעם על ידי נייל הרעב שעוד שנייה היה אוכל אותי אם לא היה רואה את שקיות המזון לפניי.
"תודה" היה כל מה שקיבלתי בתגובה מהבנים. 'תודה' אדישה.
זה הכאיב לי.
אבל כמו תמיד התעלמתי והלכתי לחדרי.
מתעלמת מזאין וחברתו לירון שהחליטו באותו הרגע להראות את אהבתם לעולם – לעזאזל מה אני לא קיימת? למה הוא שכח ממני ככה? מאחותו התאומה?
מתעלמת מנייל שהספיק לחסל כבר חצי ממה שהבאתי – רק חצי? אולי הוא לא רעב כמו תמיד.
מתעלמת מלואי שניסה לגונן בגופו על הגזרים מפני נייל – באמת?!
מתעלמת מליאם שהתקשר לשירות חדרים שינקו את הבלאגן של נייל – כמו תמיד לא?!
ומתעלמת מהארי שרק שיחק בטלפון ואפילו לא התייחס במעט אליי – לא שונה מכולם. הרי למה שהתייחס? הרי למה שיהיה לו אכפת ממני? אני הרי סתם עלוקה שמתלווה לכל נסיעה שלהם נכון?
וזה הכאיב לי.
זה תמיד מכאיב לי.