It's the end? Or just the begining?

מכירים את ההרגשה הזאת, שאתם רוצים משהו, אבל בעצם לא רוצים אותו? אם כן, יופי. אם לא, תנו לי להסביר לכם.
אני מעריצה מטורפת של וואן דיירקשן! ובאמת שהם כל החיים שלי. לא היה לי מושג איך החיים שלי היו ניראים בלעדיהם. ואני לא מגזימה, באמת.
אני נורא אופטימית שאני יראה אותם והכל… והכל ילך בדיוק כמו שאני רוצה… אבל כווווולם יודעים, שזה לא באמת יקרה.
אני לא באמת יראה אותם, אני לא יכיר אותם, הם לא יכירו אותי, וסתם חבל על המאמץ.
אני מתחילה לפתח ציפיות יותר מידי…
אבל, מצד שני, הם להקה.. ומותר להעריץ אותם ברמה מוגזמת… אני פשוט לא יודעת במה לבחור.
הלכתי לשירותים בחדר שלי, הוצאתי פצירה מהתיק שלי והורדתי את הסווצ'ר שהיה עליי.
אני לא יודעת מתי להפסיק. אני חותכת. זה הסיפוק שלי. אף אחד לא יכול לעזור לי. אף אחד לא באמת מבין אותי. זו העזרה שאני צריכה, סבל.
חתכתי את עצמי במרפק היד שלי. כואב. אבל אני רגילה. עכשיו יש שישה חתכים על היד שלי. שישה חתכים שמבטאים משהו. השפה היחידה שאני מבינה, היא סבל.
אף אחד לא יודע למה אני עושה את זה ומתי אני עושה את זה. אני גם לא רוצה שידעו.
הדם התחיל להישפך על הכיור, ולאט לאט גם הגיע לרצפה. ניגבתי מהר את הדם שנשפך ושמתי חזרה את הסווצ'ר. מבלי לשים פלסטר או משהו. אני רוצה שהגוף שלי ירגיש את מה שהמוח שלי עובר.
התחיל לשרוף. אבל לא היה לי אכפת. אני הרי כבר רגילה לזה.
אמרתי לעצמי : תעזבי אותם… לא יצא לך מזה כלום… את גם במילא לא תיראי אותם.. את סתם קונה דברים שלהם שאת יכולה לבכסף הזה לקנות לך דברים אחרים… זהו. גמרתי. זה הסוף.
לא באלי עליהם. אבל, מה לעשות אם…זה יחזור? מה יקרה אם אני יתגעגע אליהם?.
תנסי כמה שפחות לחשוב עליהם, וכמה שיותר לשתות.
כן, אני שותה. זו גם אחת מהדרכים שלי להסתפק. המשקאות החריפים האלה ממכרים. ומוציאים אותי משליטה. וככה אני אוהבת, לצאת משליטה… לא לחשוב עליהם. לא לחשוב על הדבר היחיד שעובר לי בראש.
קשה.
הוצאתי את בקבוק היין שהיה לי במגירה ופתחתי אותו. מזגתי לעצמי כוס יין ושתיתי אותה.
"לוסי, בואי נצא למועדון" ג'וש שלח לי הודעה. "סבבה" רשמתי לו.
שמתי שמלה קצרה, נעלי עקב גבוהות במיוחד. שמתי בתיק שלי פצירה, רק במקרה ו..
יצאתי למועדון ושם פגשתי את ג'וש.
"היי" אמרתי שנכנסנו. "היי" הוא אמר.
התחלנו לרקוד ולשתות. לאחר כמה זמן השתכרתי.
הראש שלי היה מסוחרר והייתה לי בחילה. פשוט התמוטטתי על הרצפה והתעלפתי.

התעוררתי במיטה שלי. בחדר שלי. בבית שלי.
ראיתי את ג'וש ישן על הרצפה. "ג'וש" קראתי לו. הוא לא ענה והמשיך לישון.
קמתי בזהירות לעבר השירותים. צחצחתי שיניים והסתכלתי במראה.
מולי הייתה ילדה רזה, האיפור שלה מרוח על פניה, וחכתים על מרפקי ידיה – אני.
"למה? למה את עושה את זה?" שאלתי את עצמי.
"הכל בסדר?" שמעתי את ג'וש.
"כן" אמרתי.
"אהה יש לי הפתעה בשבילך" הוא אמר.
"ג'וש, תעשה לי טובה, אני לא במצב רוח להפתעות שלך" אמרתי וחזרתי למיטה.
"זוכרת שאמרת לי שהפייב שלך מוואן דיירקשן הוא לואי?" הוא שאל.
"כן" אמרתי. לא בהתרגשות. הרי, מה הסיכויים שהוא יהיה כאן? 0%.
"מסתבר ש… הוא אח של חברה שלי" הוא אמר.
"ג'וש, הבדיחות האלה כבר נמאסו עליי" אמרתי. זו לא הפעם הראשונה שהוא עובד עליי עם הדברים האלה.
"טוב.. רק אל תתפלאי אם הוא יכנס לחדר שלך עכשיו" ג'וש אמר.
"אויש, תעשה לי טובה" אמרתי והתכסתי בשמיכה.
"אם את רוצה שאני ילך, תאמרי לי" שמעתי קול מאוד מוכר.
לא יכול להיות. לואי? לואי טומלינסון מוואן דיירקשן?
"מה?" לחשתי לעצמי. הורדתי לאט לאט את השמיכה מראשי והסתכלתי לכיוון הדלת.
לואי. זה הוא. זה באמת הוא.
"אני ייתן לכם טיפה פרטיות" ג'וש אמר ויצא מהחדר שלי.
"ידיד שלך אמר לי שאת חותכת את עצמך בגללי" לואי אמר.
מה? איך ג'וש יודע שאני חותכת? ואיך הוא יודע שזה בגלל לואי?
"מה? אני ממש לא חותכת" אמרתי. מנסה להגן על עצמי.
לואי התקרב אליי "תורידי את הסווצ'ר" הוא אמר.
הורדתי לאט את הסווצ'ר והנה. החתכים התגלו. לאדם שאני הכי אוהבת בעולם.
"למה? למה את עושה את זה?" הוא שאל.
"אין אף אחד שמבין אותי" אמרתי שהתחלתי לבכות.
"מה החתכים האלה עוזרים לך?" הוא שאל שהוא תופס את מרפקי ידיי.
"אני לא יודעת…" מלמלתי.
לואי התחיל ללחוץ לי על החתכים. זה כאב. כאבי תופת.
"מה אתה עושה? זה כואב!" אמרתי.
"ככה אני מרגיש שאת חותכת את עצמך" הוא אמר ועזב את מרפקי ידיי.
"אתה בגלל לא מרגיש איך אני מרגישה, אני סתם עוד אחת מהמעריצות שלך" אמרתי.
"אבל העובדה שאת חותכת את עצמך בגללי.. עשתה אותך שונה.." הוא אמר.
"לואי, די. באמת שאתה תגרום לי עוד סבל. הרי אתה תלך ואז בחיים לא ניפגש שוב, את למה אתה עושה לי את זה?" שאלתי.
"לא! את שונה! והעובדה שאת חותכת את עצמך בגללי גורמת לי להיות אשם, ככה שאני חייב להיות קרוב אלייך" הוא אמר.
"ואחרי שתיהיה קרוב אליי, ואני יפסיק לחתוך, אתה תלך!" אמרתי.
"אני לא ילך! אני רוצה להישאר קרוב אלייך ולדעת שלא תחתכי יותר. וגם אחר כך אשאר קרוב אלייך" הוא אמר.
"אבל הבטחתי לעצמי שאני לא יאהב אתכם.." מלמלתי לעצמי.
"למה?" הוא שאל.
"כי אני בחיים לא יראה אתכם, לא יפגוש אתכם, ולא יכיר אתכם.." אמרתי.
"את שמה לב למה שקורה כאן? את כן רואה, את כן תפגשי, ואת כן תכירי.." הוא אמר.
"אבל זה היה צריך להיות הסוף.." אמרתי.
לואי התקרב אליי ואמר: "זו רק ההתחלה"