it's all united פרק 7:

בהמשך המסדרון,נמצא חדר העבודה של אבי.אולי אוכל למצוא שם פרטים על הנסיעה המתוכננת.גיששתי בקירות אחר דלת החדר,שלא נראתה לעיני בחושך.לאחר כמה דקות מצאתי את הידית הכהה,ומשכתי בה.הדלת נפתחה בקול חריקה חלוש ומצמרר.העפתי מבט לשני צידי המסדרון,מוודאת שאף אחד לא קם מהרעש שעשיתי.

נכנסתי אל החדר,משרד מאורגן עם המון קלסרים שחורים ועבים.בכל מקום היו ניירות ומסמכים.ערימה עצומה של ניירות עמדה בצד החדר,תופסת את עיני האדם שנכנס.
התיישבתי בכסא המרופד של אבי,מרגישה כמו אשת עסקים יוקרתית.חייכתי חיוך קטן,
והסתכלתי על השולחן הענק שהיה לפני.

היו עליו המון פרטים.
תמונה משפחתית,דגל בריטניה,ציור שציירתי לו בכיתה ב'.חיוכי גדל בכמה מידות,לא ידעתי שהוא שמר אותו.חמימות שהייתה זרה עבורי,התפשטה בגופי,פועמת הולמת בכל אבריי,מפזרת הרגשה נעימה ממכרת במיוחד.הפעם לוחשת מילות אהבה.אך במהרה זה חלף,
אסור לי להיות רגישה,זה יפגע בי בסופו של דבר,ואסור להיפגע.

התחלתי לחפש,פילסתי את דרכה של ידי בתוך הרי הניירות.תרתי אחר רמז קלוש,שאולי יוביל אותי ל..תעלומה הזאת.לרגע הרגשתי כמו שרלוק הולמס,מחפשת פתרונות לתעלומות מסתוריות ומוזרות.
במקומות הכי לא צפויים,שאסור להיכנס אליהם.

אני מניחה שהמקרה הזה לא נראה כזה מסתורי בשביל רוב האנשים,אבל אצלי בבית כל דבר ברור לחלוטין.אין יותר מדי התחכמויות.הכל צריך להיות כזה מדהים ומושלם!
שיגידו כולם וואוו,שכולם התפעלו,וישאלו את עצמם האם הם אי פעם יגיעו לרמה שכזאת.

כל כך הרבה אגו במספר אנשים כזה קטן,והנורא מכל הוא שלא פעם,אני הייתי זאת שדירבנה את כולם לתחרותיות והחומרניות הזו,ולא פעם הייתי אני למושא ההערצה המזוייף הזה.
יש לי חיים מאוד מבויימים,הייתי אומרת.
גיחחתי גחוך מלא בבוז ולגלוג,אך אני יודעת,ורק אני,שכל פעם הרגש היחיד הוא כאב.

דמעות החלו לצאת מעיני,כל הרגשות שנדחסו בנפשי כל השנים פרצו בבת אחת.
הסגירה הזאת שעטיתי על עצמי,כל המנעולים נפתחו,כל החומה נשברה.כל המגננות הוסרו.
הדמעות ירדו בשטף אחיד,חושפות את רגשותיי,כזכוכית שקופה שאמורה להסתיר.
מנקות ומטהרות את לבי מכל העצב.מרוקנות אותו,כדי שיהיה מקום לשנים הבאות.
רק הודיתי לאוויר שאין פה אף אחד שרואה אותי,אסור שיראו אותי נשברת.אסור.

ניגבתי את דמעותיי במפית שמצאתי בחדר.והמשכתי בחיפושים הארוכים.
גם לאחר שעה לא מצאתי אף שמץ של מושג לרמז.התיישבתי בחוסר אונים על הכיסא המשרדי והמרופד,פני נוטפים נואשות כוזבת במיוחד.
דגל אנגליה האדום לבן התנפנף מול עיניי,לועג לי על כך שלא הצלחתי,מודיע לי שאני ישאר 'תקועה'
באנגלייה לעד,מרמז לי על עתיד כזה נוראי בעיני.

הנואשות חלחלה בליבי,כמו טיפות טיפות שלבסוף עושות חור.התחלתי לדמיין שהעסק המסתורי הזה הוא בכלל משהו פלילי,או אומר דברים נוראיים שלא אפרט.עיני נעצמו באיטיות,והרגשתי מובסת.
כאילו לא הצלחתי במשימתי אף על פי כל הרמזים שניתנו לי.

באותו הרגע החלטתי לצאת מהחדר,צילמתי את שולחן העבודה של אבי,כדי שאוכל להתבונן בו שוב ולמצוא אולי רמז שלא הבחנתי בו כעת.קמתי מהכיסא,ותוך כדי ההליכה אל כיוון הדלת הסתכלתי בטלפון,בוהה בתמונה.משהו בה הפריע לי,איזה נצנוץ קטן בעין.
לא יודעת איך,אבל פתאום מצאתי!!!!!!