It's all united פרק 4+5:

בננות עשיתי פרק כפול כי לא העליתי עידנים…אוהבת אתכם הכי בעולם!!!

בשעה 19:00-
קבענו להיפגש בחנות schooler,שם אפשר לקנות את מדי בית הספר ולקבל אותם מיידית.
אני ומורן הגענו ביחד,ולאחר כ15 דקות שירה והדר הגיעו,הן התנצלו על האיחור,והודו לנו על ההעזרה.נכנסנו אל החנות,בפנים היו אינספור מדי בית ספר שונים,של מוסדות כאלה ואחרים.
הגענו אל ההאגף של בית ספרנו,ותרנו בעיננו אחר מידה המתאימה להדר ושירה.

עובדת חביבה,באה והציעה לנו עזרה,אמרנו לה שאנו צריכות מדי בית ספר לשירה והדר.
היא בחנה אותן,ונראתה כמשווה אותן אלינו.הוצאנו אותה מהקיפאון בו הייתה שרויה,היא אמרה סליחה והגישה לנו את המדים.מיד לאחר מכן היא הלכה.
הוצאנו מהמקום ממנו לקחה העובדת את החליפות,עוד כ-18 חליפות (כי היה להן כבר 2 ביד)
ופנינו לעבר הקופה.

כשהגענו אל הקופה,הקופאית הסתכלה עלינו בהשתאות.לא מבינה למה אנו צריכות כזאת כמות.
אך מיד כשראתה את סמל בית הספר היא חייכה אלינו בהתחנפות,ופנתה למלאכתה בקופה.
שילמנו ויצאנו מיד.לא רחוק מהחנות היה סניף סטארבקס נחמד,
לקחנו לעצמנו אייסקפה קר ומרענן.וישבנו על החומה שהקיפה אותו.צוחקות ושמחות.

לאחר כחצי שעה,הגיע אבי לאסוף אותנו.משום מה,כששאלתי את הורי אם הבנות יכולות לבוא אלי,
הם הסכימו במהירות,ולא הייתי צריכה לבקש אפילו עוד פעם אחת ויחידה.
נכנסנו אל האוטו הגדול והשחור.ומיד יצאנו לדרך.החלונות האטומים מבחוץ,
אפשרו לנו לעשות כל מה שחפצנו.כולל דברים מטופשים וחסרי משמעות.
או שעלי לומר,להתנהג כמו נערות.בפעם הראשונה בחיי.

איך שהגענו אל הבית,הבנות פרצו בקריאות התפעלות,על הגודל,המראה,והיוקרה.
התביישתי במקצת וחיכיתי להן,שיבואו אל הדלת כי בכל זאת אני רוצה להגיע אל החדר.
לאחר כמה דקות,בהן הן עמדו ודיברו בינן לבין עצמן.הייתי מוכרחה לקרוא להן.
הם נורא אהבו את הסגנון של הבית,ואת כל הפאר שבו.גיחכתי בליבי וחיכיתי שהם יכנסו אל חדרי.

עברנו על פני אחד מהמסדרונות השנואים עלי בכל הבית כולו.
מורן פרצה בצחוק מלגלג ומזלזל,והתקשיתי שלא להצטרף אליה גם אני.
המסדרון היה בנוי כמו מסדרון בטירה.התקרה היתה גבוהה למדי,ומעוגלת בצורת קשת.
ועל דפנות המסדרון,היו תלויות תמונות השייכות לאנשים בריטיים חשובים.
הדר ושירה הסתכלו על התמונות בהתעניינות כה רבה,שהתעוררה בי בחילה.איכס.
בואו נעזוב את העובדה שתמונות של אנשים מתים תלויים על הקירות.
הם לא קשורים אלינו חוץ מדבר אחד,שהם בריטים.נו באמת.
זו ממש לא סיבה!!!

לאחר שערכתי להן סיור קצר בבית,נכנסנו לחדרי.אימי עשתה לי הפתעה,
וארגנה לי מגלשה בחדר (כמו ביומני הנסיכה)נורא נורא נורא שמחתי,וגם הבנות התרגשו.
ראיתי את מורן מטילה ספק בנושא.
אך הרשיתי לעצמי להאמין,שאימי עושה זאת מתוך רצון לחפר על העבר.
אולי היא סוף סוף הבינה שהיא עשתה משהו לא נכון.שההתנהגותה היתה שגויה.
מורן סימנה לי שהיא רוצה לדבר איתי,היא צרחה אלינו,"טוב בנות,הגיע הזמן לפיג'מות".
שמחנו כולנו והחלפנו לפיג'מות.

כולנו הלכנו אל המגלשה,לקחנו את המזרונים הכי עבים,ועלינו.טוב כולם עלו,חוץ ממני.
מה לעשות שאני פחדנית?
הדר ושירה שידלו אותי לעלות.ובסוף מורן פשוט באה,הרימה אותי,וזרקה אותי על מזרון. אמאלהההההההה.תוך כדי שאני צורחת מורן אמרה לי,תודי לי אחר כך.
אני לא אודה לה,אני יחנוק אותה!!!!
עליתי וניסיתי להפיל אותה,בסוף הצלחתי.אך זה לקח הרבה זמן.

צחקנו כל הלילה והיינו המון במגלשה.מורן הדר ושירה אפילו עשו את זה בעמידה.
באחת הפעמים ירדנו כולנו מחובקות.והיה ממש כיף.
ההורים שלי הפתיעו אותנו מחדש,והזמינו לנו פיצות!!!
אפילו מורן התחילה להאמין שההורים שלי באמת מנסים לשנות את התנהגותם.

באמצע הלילה,שמענו רחשים מוזרים בקומה התחתונה.
לבושות בפיג'מות,ועטופות בחלקי משי שהשאלתי לבנות,ירדנו למטה.
החשש החל פועם בי,וליבי הלם בחזקה.
בום
בום
בום
אפשרויות רבות החלו לעלות בראשי,כל אחת גרועה יותר מהשנייה.
האם אלה פורצים?גנבים?או אפילו רוצחים?
לא הבנתי איך אדם יכול להיכנס לבית,הרי יש לנו מערכת אזעקה!יכול להיות שהוא הצליח לפצח אותה?
כשהגענו למדרגה האחרונה,כל הבנות נעמדו מאחורי.פלטתי הנחה של ספק פחד ספק יאוש,וירדתי מהרצפה.הצצתי מהקיר.

וראיתי את הורי מדברים.שניהם לבשו את בגדי היום יום שלהם,אבי לבש חליפה אפורה,ועניבה אפורה כהה.ואימי לבשה שמלה בצורת מעיל (מכירות תשמלות האלה?) בצבע צהוב שמנת,על השולחן היה מונח כובע צהוב שכנראה לבשה לפני.ומשפט אחד בטון נשי וכועס,נשמע לאזני:
"אז אתה נוסע לפגוש אותה?איך אתה לא סיפרת לי על זה?"

פרק 5:
מה???
על מה הם מדברים?מערבולת רגשות הציפה אותי מכל עבר,סוחפת אותי,ובולעת אותי בתוכה.
מכילה את כל סוגי הרגשות שרק קיימים,מאיימת להפיל אותי.להרוס את דרכי.
הרגשתי שאני מתמוטטת.התיישבתי בזהירות על המדרגות,אוחזת בכפות ידי את פרצופי המיוזע והמתרגש.איך שמשפט קטן הופך לי את הכל…

ראשי הסתחרר,ופינות המסדרון הוכפלו,מטושטשות בעיני.לא הרגשתי טוב,
למען האמת,לא הרגשתי טוב בכלל!
הבנות ראו את המצב שלי,והתיישבו גם הן,מבולבלות מהמצב,ומנסות להבין את פשר הדבר.
לאחר מספר רגעים,שנדמו בעיני כשעות ארוכות למדי,עלינו אל חדרי העצום.

למרות כל הגודל,הרגשתי כאילו אני נדחסת ונחנקת בתוך חלל צפוף.נשימותי הפכו לקצרות ומהירות,
קולניות עד מאוד ומראות את המצוקה הרגשית בה בה שררתי.
רוקי התייבש,ולשוני שכבה מותשת ויגעה בתוך פי.קרסתי בחוסר אונים אל הרצפה הקרירה,

לא מבינה למה משפט כה פשוט,ככה מסבך אותי,מבלבל אותי.
כאילו הרגש בו נאמר המשפט מכריז על שקר,אי אמינות,מקרה שלא היה אמור לקרות!

הסתכלתי סביב,על הבנות שציחקקו בינם לבין עצמן,חיוך על פניהם,והרגשתי..לא שייכת.
כאילו אני כבר לא חלק מהחבורה הצעירה שהקמנו,כאילו אני בצד אחד והן באחר.
רק הכרנו,וכבר אני מרגישה כך,מה יהיה הלאה?איך אני ימשיך להיות איתן?
העתיד שלי,הרחוק והקרוב,נראה בעיני כעלטה רחוקה,לא ידועה,לוטה בערפל.
השפלתי את מבטי בעצב ואכזבה רבה.
אי אפשר לתאר רגע ממה שהלך בליבי באותה העת.

יצאתי אל המרפסת הקטנה,שהייתה בקומת חדרי.
פתחתי את דלת הזכוכית,והסטתי את הווילון השמנתי,העשוי משי בורק.
כפות רגליי היחפות והלבנות,התהלכו כמו מעצמן על הפרקט,העשוי מעץ כהה,
וניגוד הצבעים משך את עיני,וסקרן אותי במידה רבה.

ציפורניי רגלי המטופחות,אשר נצבעו באדום חזק למדי,נראו לפתע דהויות וחלשות.
כאילו אני זקנה רבת ימים,שסופה קרב,והיא יודעת שהנה הסוף.
האמת,זו הייתה הרגשתי המדוייקת…

הנחתי את ידי על המעקה העבה,מסתכלת על השמיים השחורים,זרועי הכוכבים הלבנים,
שבצבצו ונצצו באור קסום וזורח.נזכרתי כיצד פעם חשבתי על השמיים בתור מסך שחור וגדול,
שמאחוריו נמצא מסך מנצנץ וענק.
אך כמובן שהורי סיפרו לי מה הם הכוכבים,וניפצו לי את האשליה המתוקה בה חייתי…
צחקתי בקול יבש וחסר הומור,מזויף יותר מכל חיוך שחייכתי בעבר,וכל חיוך שחייכתי היה יותר מזויף מקודמו.

שרשרת הצלב הכסופה שעל צווארי,הגישה לי פתאום כבדה למדי.הרמתי את התליון הכסוף והבטתי בו,זורח לאורו הלבן של הירח.עיני הופנטו למראה החומר הכסוף והקל שהונח בידי,חומר מוחשי ויפהפה מאין כמוהו,חומר חומרני ושטותי.

אותו הכסף ממנה עשויה השרשרת שלי,זה בדיוק אותו הדבר כמו הכסף בו אנו משתמשים ביום יום.אנחנו כה מהופנטים ממנו,מהאפשרויות שהוא טומן,החברתיות והפיזיות כאחד,שאנחנו לא מסתכלים מה באמת חשוב.מה שחשוב בשרשרת שלי זו הצורה של התליון,הצלב.
מה שחשוב בכסף,זה לקנות צרכים קיומיים,ולא רק תכשיטים ובגדים.

לאחר המחשבות העמוקות עליהן חשבתי,ראשי הסתחרר בשנית,הנעתי אותו מצד לצד,מטלטלת אותו בחזקה,בתקווה שהכאב יעבור.כמובן שלא…זה לא הגיוני!

חזרתי אל חדרי הגדול,מסתכלת על המגלשה שהייתה בחדרי,ועל המזרונים הלבנים והרכים,שהיו מסודרים בערימה גבוהה וישרה.שום דבר מזה לא באמת מעניין,אבל המשכתי להסתכל עליהם,כאילו החיים בנויים על קטנות אלו.

לאחר דקות מספר,השתעממתי מהצפייה הממושכת,והחלטתי ללכת לישון,בכל זאת כבר 00:30,
וצריך לקום ב6:30.נשכבתי על מיטתי הגדולה,מתכסה בשמיכה החמימה.מתרווחת ככל יכולתי על המזרון העבה,ומנסה לעצום את העיניים כדי לסגור את קו המחשבה לזמן מה,ולתת למוחי קצת שקט.

עצמתי את עיניי,ומסך שחור ללא סוף הופיע.הרגשתי כאילו אני טועה בדרכי,כאילו אני חלק מהמארג השחור והעצוב הזה,ואני לא מוצאת את השביל כי הכל נראה אותו הדבר.שחור שחור שחור.
כל החיים,ללא שינויים,רק זרם אחד שקיים,הכל באותו הצבע,להכל אותו הטעם.הכל אותו דבר.
אז מה הכיף בלחיות?

באזניי הדהדו המילים אותם אמרה אימי לאבי לפני מספר שעות,טרטור חסר מנוח,מעצבן,חוזר על עצמו שוב,ושוב,ושוב,ושוב.ריקנות חדשה מילאה את כל גופי,מציפה אותי בקור,בחוסר משמעות לכל דבר בחיים.שאין בחיים משהו,שיהיה חשוב דייא כדי שאתעניין בו ואקדיש לו מזמני.
אולי,חוץ מעניין אחד.ה'תעלומה' שמתרחשת פה,עליה מדברים אבי ואימי בכל זמן נתון.

כל הבנות כבר ישנו,נחירות חלשות מילאו את החדר,ומלמול שקט על חלום.
לא יכולתי לסבול את הריקנות,קמתי ממיטטתי והלכתי לעבר דלת החדר,פותחת אותה בדממה,ויוצאת אל עבר המסדרון החשוך.
רגליי שוטטו על השטיח העבה והרך.פסיעותי לא נשמעו כלל,ודממה חרשת אפפה את הבית כולו.
הלכתי לי לאיטי,בתוך האפלה.המסדרון הארוך היה חשוך מאוד,ובקושי ראיתי את עקוליו הפתלתלים,שניסו להפילי,לתעתע בי וללחוש לי מילות שנאה ותיעוב.

חייכתי לעבר הקירות הדוממים,חיוך מהול ברוע.מראה להם שלא הצליחו להפיל אותי,להכשיל אותי בדרכי,והתפתיתי שלא לחרוץ לעברם את לשוני.הבית היה שרוי בדומית מוות.שמשום מה השרתה עליי מנוח.השקיטה את ראשי מכל הבעיות שעקצו אותי והכאיבו לי מבפנים.

לא ידעתי באמת לאן אני הולכת,לא עניין אותי לאן.העיקר להתחמק מהמחשבות המציקות שהיו בראשי.להשקיט את כל הרעש שהפריע לי.את כל הסיבוכים שנוצרו מכמה משפטים בודדים.
אך לפתע צצה בראשי מחשבה גאונית.
אני יודעת מה אני יעשה!!!