It's all united פרק 3:

המורה לביולוגיה,מיסיז מונטגומרי,הכניסה לכיתה 2 נערות.
אחת בלונדינית,עם עיניים ירוקות,ופס סגול בשיער,והשנייה,עם שיער חום מתולתל,
גוונים כחולים וקצוות סגולים.מה זה הצבעים האלה?ראיתי הרבה בנות שעושות זאת,פה בלונדון.
אבל בבית ספר זה?לא ראיתי בחיי! הן דיברו ביניהן בשפה מוזרה ולא מוכרת.
ה-ר' שלהן נשמעה מאוד שונה.בכלל,הם לא נראו אנגליות.הן אפילו לא לבשו את מדי בית הספר!

פתאום הבנתי איך אני חושבת.התפיסה של אמא שלי כל כך נתפסה עלי,אני מיני היא.
ואני ממש לא רוצה להיות כמוה כשאני יהיה גדולה.מיסיז מונטגומרי הציגה לנו אותם.

הבלונדינית,זוהי הדר.ובעלת השיער החום,זוהי שירה.הן באו מישראל.בית הספר מקבל אותן פה,
כדי שיתרגלו לאקלים האנגלי,שילמדו את החומר שלומדים בארצנו,וכי הן עברו את מבחני הקבלה.
את השורה האחרונה היא הוסיפה בשקט.אך כולם שמעו וצחקקו בלב.
איזה בית ספר גאוותני וראוותני הוא זה.

גורל או לא גורל,המורה הפרידה ביני לבין מורן.אני ישבתי ליד הדר,ומורן ליד שירה.
ההצמדה הזו אומרת שאנחנו ,"אחיות בוגרות" שלהן.
מה שאומר שאנו צריכות להראות להן את בית הספר,להיות איתן,ולהסביר להן את כל החוקים.

לפני שמורן עברה שולחן,היא חיבקה אותי.דבר שנראה לי קצת מוזר.עקב זה ואנחנו בכיתה,מול כולם.היא יודעת שאני לא אוהבת להתנהג כך,מול אנשים.אבל בכל זאת חיבקתי אותה.
היא החברה הכי טובה שלי.הדר התיישבה בכיסא שלידי.וניסתה לפתח איתי שיחה.
אמתי לה שאסור לדבר בזמן של השיעור,אחרת ישעו אותנו,אבל אינני בטוחה כי היא הבינה את המבטא שלי…מבטא בריטי כבד.מאחר ולא דיברתי איתה,היא שקטה.
הרגשתי ממש לא נעים שאני מביכה אותה,אך הבטחתי לעצמי שבסוף השיעור אני יסביר לה באיזו שהיא דרך…לאחר שעה של משפטים פיזיקאים,ומבחן!יצאנו כולנו מדלת הכיתה.

הולכנו את הבנות אל חדר המנהלת,דלת חומה,מעץ מלא,ועליה גילופים מדהימים ביופיה,
היא הדלת המובילה לחדר.המנהלת ישבה על כיסא מרופד וגבוה.מולה שולחן גדול מעץ.
מאחוריה היתה ספריה גדולה מלאה בספרים,מסמכים וקלסרים.ועל קיר אחד היו תלויות תעודות הוקרה רבות,נתונות במסגרת זהובה.משני צידי החדר ניצבו דגלים,האחד של בריטניה,והשני של אנגליה.נכנסנו אליה,וסימנו לבנות להרכין את הראש.הן עשו כמונו במהירות.המנהלת ביקשה מהדר ושירה להתיישב בכיסאות שמולה.כדי שתוכל לברך אותן,ולהגיד להן כמה בנות מזל הן על שזכו להיכנס לבית ספר.לאחר הנאום הארוך,שארך כחצי שעה,היא סוף סוף הביאה להן תלבושת בית ספר אחת להיום,וביקשה מהן לקנות עד היום בערב עוד 10 תלבושות כמין אלו.
הבנות הודו לה במבטא אנגלי כושל,ויצאו מהחדר.אני ומורן הודנו גם אנחנו למנהלת ויצאנו.

בחוץ התחלנו לצחוק.באמת!!!הבנות האלה כל כך מצחיקות,
צורת ההתנהגות שלהן כל כך מצחיקה!כבר עברו כל כך הרבה שנים מאז שראיתי התנהגות שכזו.אחזנו בידיהן,והובלנו אותם לשירותים,כדי שיוכלו להחליף למדי בית הספר.

כשהן יצאו החוצה הן נראו כה מגוחכות!!!העניבה היתה קשורה בקשר פרפר אצל שירה,
ואצל הדר זה היה נראה כמו צעיף,הן הפכו את החצאית לגבוהה ומיני,וצווארון החולצה היה מורם כלפי מעלה,כמו בצווארון גולף סקסי.אני ומורן חייכנו חיוך קטן אחת אל השנייה,
וסידרנו להם את הבגדים,מראות להם איך לעשות,זאת ונותנות להן לנסות.

לאחר מכן הלכנו לאחראית המערכת,כדי שתכין לבנות מערכת,להדר מערכת הדומה לשלי,
ולשירה מערכת הדומה לשל מורן.כשגמרנו את כל הסידורים,הראינו לבנות פינה סודית,
בה אני ומורן יושבות בהפסקות.(קישור ברציתי להוסיף)ישבנו על הספסל,
נהנות מהשמש אשר אנו כמעט אף פעם לא זוכות להרגיש.

התחלנו להסביר לבנות את כל החוקים,המטלות,ומנטליות המקום אליו הן עברו,
ניסינו לדבר במבטא אמריקאי ככל שיכולנו,אך אני מניחה שהתוצאות לא היו כל כך נעימות…
גם אנחנו שאלנו אותן שאלות על ישראל,והן סיפרו לנו עליה.דיברנו על אנגליה וישראל,
על ההבדלים בינהם,ולמה הן עברו.

הסיפור של שירה מאוד נגע לי בלב,זה כל כך עצוב!!!
ההורים שלה מתו בתאונת דרכים כשהיא הייתה בת 10 בלבד!!!יש לה עוד 7 אחים,והיא הבכורה,
מה שאומר עוד הרבה אחריות,במיוחד לאחר מוות הוריה.לא חסר להם כסף,
מכייון שבצוואה הוריה הורישו לה את כל כספם אז היא עשירה,
היא גרה אצל דודה שלה תקופה קצרה,אך היא התאכזרה אליהם,הרביצה וקיללה אותם.
זה כל כך כואב לשמוע את זה,אך אם היא לא הייתה אומרת לי את סיפור חייה,
לעולם לא הייתי מנחשת.היא כל כך חייכנית ושובבה ומצחיקה,שלא ניתן לתאר שהיא עברה את זה.

הדר עברה לפה בגלל שאביה קיבל הצעת עבודה בלונדון.היא סיפרה שיש לה טראומה מכפות.
לא ממש הבנתי על מה היא מדברת,זה די הצחיק אותי.
אך היא הסבירה לי שיום אחד היא עברה עם אחותה מתחת למסעדת מרקים,ושיפצו את השלט.
והכף מהשלט נחתה על רגלה של אחותה הקטנה בת ה13 וקטעה לה את כף רגלה במיידיות.
נורא הצטערתי בשביל שתיהם,אך מורן העלימה לנו את העצב באמרה:"אז כדאי שהיום לא נלך לאכול בחדר האוכל,היום יש גם מרק"כולנו צחקנו מאוד.

וואוו,זו פעם ראשונה שאני ממש ככה נפתחת לכל כך הרבה בנות,הן כל כך חמודות…פתאום אזרתי אומץ והצעתי לבנות שאני ומורן נבוא לעזור להן בקניית מדי בית הספר,ושאחר כך כולם יבואו אלי ונעשה מסיבת פיג'מות.הן שמחו מאוד והסכימו,מורן גם היא שמחה,אך היא הישירה אלי מבט מהסס מעל ראשן של השתיים,לא ממש מבינה מה הולך כאן.כמוני כמוה.היא יודעת מה הולך אצלי בבית.
עכשיו רק נשארה הבעיה איך לאמר זאת להורים שלי…

הם לא כל כך סימפטים,במיוחד לא לאנשים ששונים מהם ועלולים "לקלקל" את ביתם.
הגישה שלהם מתחילה להיות קצת מעצבנת,האנשים הכי מדהימים,כדוגמת שירה,מורן,והדר.הם האנשים שהם הכי לא אוהבים.הם לא סומכים עלי בבחירות שלי,לדעתם אני נשארתי תקועה בגיל 10,ולא התקדמתי לשום מקום.למה דווקא אצלי זה ככה?

למה דווקא הורי הם מהסוג השמרני,המסוגר,ובעל הציפיות הגבוהות ביותר?
לא יכולת לקבל זוג פחות…בריטי?יותר זורם?
יש להם מנטליות בריטית ישנה במיוחד!הם לא התקדמו כל כך…הם לא מבינים שאנו חיים בעולם מודרני,בו שמרניות שכזו נחשבת לדבר רע.

צלצול חודר קטע את הרהורי,הגיע הזמן לשיעור ריקוד,הספורט היחיד שאני טובה בו…
קמנו מהספסל,משאירות את מקומנו חבוי,ושמחתנו שררה שם,מזמינה אותנו לחזור ולהנות,אך כל דבר טוב צריך להסתיים…או שלא?כנראה שהיום,הוא…רצוף הפתעות.

התלבשנו (רציתי להוסיף)ונכנסנו לאולם הלבן והגדול,מגלות שאנו הראשונות שהגענו.מוזר.
אחד החוקים החשובים ביותר בבית הספר הוא להגיע בזמן ולא לאחר לשיעור.
התיישבנו על הרצפה הקרה,והתחלנו לעשות מתיחות ותוך כדי דיברנו.למען האמת,זה היה כיף,אפילו כיף מאוד.במשך כ-15 דקות התמתחנו.

עד ששמענו צעדי רגלים קלות,מטופפות בשקט ובזריזות על המדרכה.קמנו במהירות והצטרפנו אל חבורת הבנות אשר עטה על האולם הגדול.
המורה נכנסה,קדנו לה כולנו,קידה מפוארת,וירדנו עד למטה.או בפשטות:פלייה.

אחרי המורה נכנסה נערה,שעוררה התרגשות רבה בקרב שאר הבנות,וגם הדר ושירה מאוד התרגשו.מורן לא בזבזה זמן,והלכה לחברתה הטובה,אנה,ושאלה אותה למה כולם איחרו,מי היא הנערה ועוד…

כשהיא חזרה היא הסבירה לנו שכולם,הלכו לאולם הגדול בעל המושבים,ודיברו עם תהל,שהיא רקדנית ראשית בלהקת הריקוד שלה.בנוסף להכל,תהל גם אחות של מפורסם,מהלהקה וואן דיירקשן,זאין מאליק.הדר ושירה פלטו צרחה שקטה,מלאה בהתרגשות,מהולה בלחץ.

מסתבר שהן מאוד אוהבות את וואן דיירקשן.הן הסבירו לי שזוהי להקה בריטית שכבשה את העולם,
אך באותו הרגע ששמעתי את המילה "בריטית" נעלם לי כל החשק,
והן המשיכו לדבר לעצמם על הבריטים האלה.
החיים שלי הם פאקינג בריטים דפוקים!!!