It's all united פרק 2:)

קמתי בבוקר במיטתי הגדולה.השעון המעורר שלי צפצף בקול מתיש וטורדני.
שלחתי את ידי,וגיששתי אחריו כדי לכבות אותו.לאחר שעשיתי זאת,קמתי מהמיטה והלכתי לצחצח שיניים ולהסתרק.כשגמרתי,התלבשתי במדי בית הספר המאוסים זה מכבר,וירדתי לקומה התחתונה.

אימי ואבי ישבו בשולחן שבמטבח,בידיהם כוסות חרסינה מלאות בקפה.
הם המשיכו את אותה השיחה מאתמול,על הנסיעה של אבי לארצות הברית.
זה נראה מאוד חשוד,העניין הזה.מה כל כך מיוחד בנסיעה קצרה לחו"ל?
משהו בדרך שבה הם הסתירו ממני את העניין נראה מעורר תהיות,משהו.
בשנייה שהם ראו אותי,הם הפסיקו מיד את שיחתם,והתחילו לדבר על פוליטיקה מדינית.
בכל פעם שהם מדברים על הנסיעה המתוכננת,ואני עוברת בסביבה,בטווח שמיעה,הם מוצאים נושא חדש לדבר עליו.דבר שלא מאפיין אותם כלל וכלל,הם תמיד מדברים על אותו העניין עד שהוא חתום וסגור,ולא יפתח בשנית לעולם,ושאין בו שמץ של אי ידע!
הכול אצליהם חייב להיות מושלם ומדהים,נראה טוב גם מבחוץ וגם מבפנים.

התיישבתי איתם בשולחן,מעלימה עין ממה שהלך פה בזה הרגע.החזקתי בידי האחת כוס תה,
ובידי השנייה את הילקוט השחור של הלימודים.הורי חייכו אלי,חיוך שנראה מזויף עד כאב.
סוג כלשהו של מתח הורגש באוויר,אווירה כה לא נינוחה,שלא הרגשתי טוב לשבת לידם.
הם נראו כאילו הם מחכים לרגע שבו אצא.שיוכלו להמשיך בשיחתם הסודית.
אך ללמה היא כל כך סודית?למה הם לא אומרים לי במה מדובר?

אני מניחה שגם אבי הרגיש באווירה זו,שהיה ניתן כמעט ולהרגיש אותה עפה באוויר,משום
שהוא המשיך להניע את ידו בקצב אחיד ובתנועות קטנות,שבטח קיווה שלא אראה,עניבתו הכחולה מפוספסת בקווים אלכסוניים זזה.זהו,זאת היא התנועה המחשידה.
זאת שתמיד מפלילה אותו כשהוא לידי.כל פעם מחדש.
אני היחידה שיודעת שכשהוא נוגע בעניבתו הרבה פעמים,זה אומר שהוא לחוץ ומשקר.
מוחי אמר לי שאני עוסקת בקטנות,אך ליבי אמר לי שמסתתר פה משהו חשוב ומהותי.אולי לימדו אותי תמיד להיות הגיונית,ללכת לפי השכל הישר,לפי המוח האנושי,
אך קול קטן אמר לי שבפעם היחידה והבודדה הזו,אני צריכה ללכת עם הלב.

קמתי בשקט מהשולחן,מביאה להורי את שביקשו בראשם.
שמתי את הכוס בכיור,ויצאתי מפתח הדלת.היום אני נוסעת עם חברתי מורן.
אני לא יכולה ליסוע לבד,אבל לפחות עם חברה אני כן.

אוויר הבוקר הלונדוני היכה בפני.יחסית קר בשביל אוגוסט.אני אוהבת את הבוקר,יש אוויר נעים,השמיים עדיין לא מראים את היום,ואין הרבה אנשים ברחובות,או לפחות לא כמו בצהריים .הסתכלתי על תלמידים שלומדים בבתי ספר אחרים משלי.יש כאלה שלובשים בגדי יום יום,ג'ינס וטי שירט.אחרים לבושים גם הם במדי בית ספר,ירוקים,או אדומים.אנשי עסקים,בחליפות ותיקי ג'יימס בונד מרובעים ושחורים.כל כך הרבה אנשים,שאת רובם אני לבטח לא מכירה…

בלי ששמתי לב,כבר הגעתי לביתה של מורן.עליתי למרפסת הכניסה,ונקשתי בדלת כ-3 פעמים.
מורן פתחה את הדלת,השובבות שלה ניכרה גם בתנועה פשוטה זו.צחקתי בליבי,והסתכלתי לאורך כל דמותה בת המטר שבעים של מורן.שיער שטני עם קצוות בלונדינים.עיניים חומות ומדהימות,עגילים הקרואים פירסינג בכל מקום.צחקתי בקול והיא חיבקה אותי.מורן היא החברה היחידה שלי.הסתכלתי עליה מורידה את כל העגילים.כי אם לא תעשה זאת,יעיפו אותה מבית הספר.את האמת,מורן אפילו לא שמחה להיות בבית הספר הזה,או ללפחות זה מה שהיא אומרת.שהמילגה שהיא קיבלה מוצאת חן רק בעיני ההורים שלה ותו לא!

חיבקתי אותה שוב,שמחה לראות אותה.נכנסנו לרכב החדש שלה,מפטפטות וצוחקות.
לאורך כל הדרך שמענו שירים מהרדיו,את רובם לא הכרנו,אך ניסינו לזמזם את המנגינה.
פעם ראשונה שהרשיתי לעצמי להיות פתוחה.אני אף-פעם!לא נפתחת.הסביבה שבה אני גרה לא מותירה זאת,וגם אני לא מרגישה בנוח להיות פתוחה.ככה שזה טוב לכולם.יופי באמת,הילדה הבריטית מאוד במילא,לומדת איך להיות יותר בריטית,אני מניחה שגם בגלל זה אני לא אהודה בקרב תלמידי שכבתי,מכיוון שאני די קרירה סגורה ומופנמת,קרירה בדיוק כמו אימי.

אני ומורן חברות מדהימות,מורן היא כזאת שמאמינה מאוד ב-YOLO,אז כשאני איתה אני זורמת איתה. כשהגענו לבית הספר החיוך שהיה לי נמוג במהירות.לעומת זאת,מורן מאוד שמחה.
יש לנו עכשיו שיעור ספורט כפול,שטות שהורי בית הספר ביקשו,בטענה שבית הספר הוא מוסד שכל אמצעיו מוקדשים לציונים,ולא לתלמידים עצמם,נו באמת!!!

שיעור הספורט,הוא דבר שנרשמתי אליו בגלל מורן,אני לא יודעת איך היא הצליחה לשכנע אותי…
אם אני לא טועה הבחירה הייתה בין ספורט לצרפתית,וצרפתית אני יודעת.אבל ספורט?
היא באמת מדהימה אם ככה.בואו נגיד שאני גרועה בספורט,וגרועה זה בלשון המעטה.

עלינו על תלבושת הספורט,שורט כחולים כהים,חולצת ספורט אפורה וצמודה,ונעלי ספורט אפורות.
כל תלבושות בית הספר,הן בצבעי כחול-אפור.כהים שניהם,ומעודדים סגרירות וקרירות פנימית וחיצונית יחדיו.כשגמרנו להתלבש,יצאנו מחדר ההלבשה.
החזקתי במורן בחשש,
והתחבאתי מאחוריה.היא צחקה עלי,ודחפה אותי בעדינות קדימה.
לאחר מכן היא פשוט רצה קדימה למגרש.ניסיתי לחקות אותה אבל כמובן שנפלתי.
אני יצטרך להסתפק בהליכה.כמובן שהמאמן אפילו לא מבקש ממני לרוץ,או לעשות משהו נכון,
כי הוא יודע כבר מראש שזה לא יקרה לעולם.וחבל על המאמצים.

עד שהגעתי מורן כבר עשתה שתי הקפות ריצה מלאות במגרש.אני פשוט התיישבתי במושבי הקהל,מחכה שהסיוט יגמר.לאחר שעתיים מייגעות,או שאולי לא כל כך,הרי רק ישבתי וצפיתי במורן משחקת טניס,בדמינגטון,כדור עף,ואף רצה עוד,ובנוסף לכל אלו היא שיחקה גם כדורסל וכדורגל.

סוף סוף הגיע הצלצול המיוחל.למרות שגם לשבת היה נחמד.
ירדתי בזהירות מהמושבים,והתהלכתי במדרגות.שמתי לב שכולם מסתכלים עלי.
הסתכלתי על עצמי,וראיתי שאני יורדת כמו ליידי,כאילו גדלתי במלוכה.
מהר שיניתי את צורת ההליכה שלי.ההרגלים הללו מושרשים בי יותר מדי טוב.

גם גדלתי קצת במלוכה.אבא שלי הוא ידיד קרוב של ויליאם,ואימי וקייט מכירות מימים עברו,
זה שהם התחתנו היה צירוץ מקרים מדהים בהחלט,שיצר אותנו כקרובים למלוכה.מעולה,עוד תואר בריטי לרשימה הבלתי נדלית,בהחלט מדהים,ואני בהחלט בהחלט ובהחלט סרקסטית!!!

נכנסתי שוב לחדר ההלבשה,מחליפה את הבגדים שוב,ומכניסה את הבגדים "המלוכלכים",
לחדר הכביסה שנמצא בפינה,והכיל סל מכונת כביסה ומייבש.
פעם הבאה אני ישאל את המאמן אם אני יכולה להישאר באותם הבגדים.חבל על הטרחה.

היום כל השיעורים שלי ושל מורן ביחד.
נכנסו לחדר פיזיקה והתיישבנו במקומות.המורה נכנסה,נעמדנו,התיישבנו שוב לאחר מכן.
סדר שיעור רגיל,שהמורה פתחה את פיה,והחלה לדבר,לא ידענו שציפתה לנו
הפתעה…